אני נהנה להקשיב לבני הבכור משוחח על ספרים שהוא קרא מזמן (הוא היום בן שלושים). הוא זוכר באופן מעורר השתאות הסתעפויות עלילה, ואת מה שאהב באותם ספרים, ומצליח להדביק בהתלהבותו את מי שמקשיב לו. בעולם אחר הוא היה מגיע למדעי הרוח. למרבה הזוועה, הוא הדרדר להיות רופא...אז סטיבן קינג הוא מהסופרים האהובים עליו. יצא שהאזנתי לפודקאסט שמציין חמישים שנות יצירה של סטיבן קינג, ונכנסנו לשיחה אודותיו, ומפה לשם, החלטתי לקרוא אחד מספריו. מרבית הספרייה של בני עדיין בביתי, כך שבהחלט היה לי מבחר. שלפתי עותק מהוה של Pet Sematary  (טעות הכתיב הפעם במקור, לא בגלל הדיסלקציה שלי). 'בית קברות לחיות' הוא מהספרים האהובים על בני (למרות שהוא היה מעדיף שאקרא את  It). פרט לפודקאסט ולשיחתנו, רציתי לקרוא אימה גם בגלל קורס שאני מלמד בסמסטר הנוכחי, "השטן בספרות“, בו אני נוגע בכמה יצירות אימה אחרות (The Omen, Rosemary’s Baby). קיוויתי להיבהל, להתעורר מסויט בלילות בזעקות שבר ... אחרי הכל, קינג כותב בהקדמה לספר, שעבורו זהו הרומן המפחיד ביותר שהוא חיבר. אבל אולי בגלל החודשים האפלים הללו, בדיה מתקשה לצמרר...

התייחסתי ל"בית קברות לחיות" בתור קריאה נוספת. כך יצא שהוא נסחב איתי לפחות חודשיים, כולל לחזרות להצגה שהשתתפתי בה ולפעמים לנסיעות לקמפוס. אתוודה שכשהתרגלתי לקצב הקריאה בקינג, לא ממש שיוועתי לגמוע את הספר. אולי הגעתי לסוגה (אימה) מאוחר מדי, אבל לא הצלחתי לפחד או להימתח מהתוכן, ולא רק בגלל המלחמה. היה משהו לא מעורב בקריאה שלי, התבוננות אנתרופולוגית.

קצת כמו איכות הצפייה של אשתי בכדורגל...

     אחרי ששהיתי במחיצת כתיבתו, קינג נראה לי כסופר שחושב קולנוע: לא פעם דמיינתי את התוכן כאילו שמדובר בסרט – וזה בגלל קינג לא בגללי. הדמיון שלו מארח כל הזמן גם את הבמאי. מארי שלי לא כתבה כך את 'פרנקנשטיין', וברם סטוקר לא קרץ ללא הרף לצלם כשהוא כתב את 'דרקולה'. לא שיש משהו מגונה בקולנוע. אבל קולנוע מספר סיפור דרך מצלמה. ספרות, לעומת זאת, מספרת סיפור דרך מילים... ואולי כאן נעוצה תחושת ההחמצה מבחינתי. כשהוא כותב עולם פנימי, קינג מסמן קווי מתאר.. לכן העניין מוגבל לכמיהה לדעת מה יקרה... ועבורי, לפחות, זה כבר לא מספיק.

אבל אחרי שכתבתי זאת, אספר גם שאחת לכמה עשרות עמודים, מופיע אצל קינג משפט מלוטש, פסוק לפנתאון. הנה, למשל, המשפט החותם את הספר. לא אספר מה ההקשר, אבל למי שמגיע אליו, המשפטים הללו, והשימוש בהם במילה 'it' הנו מופתי:

 

The steps ended directly behind him.

Silence

A cold hand fell on Louis’s shoulder. Rachel’s voice was grating, full of dirt.

“Darling,” it said.

 

אני משוכנע שאלה משפטים שמשייפים אותם לקצב ולדיוק הזה  דרך לא מעט טיוטות...

ואם לעבור מ it ל It,  כשחלקתי את כל זה עם בני, הוא שלח אותי למשפט הראשון ב It, גם הוא מלאכת מחשבת:

 

The terror, which would not end for another twenty-eight years—if it ever did end—began, so far as I know or can tell, with a boat made from a sheet of newspaper floating down a gutter swollen with rain.

 

יוני, 24

 

Stephen King, Pet Sematary, Simon & Schuster, 1983