יש המלצות ויש המלצות. לפעמים ממליצים לי על ספר ומה שעובר אלי היא יותר תחושת מחויבות: הספר דן בדבר מה נכבד או שהוא יספק ביקור במרחב שמשמעותי לשהות בו. אלה אינן המלצות רעות, מן הסתם. הרבה ספרי מופת נכנסים לקטגוריה הזו - הספרים שחשוב שאקרא. ויש המלצות מסוג אחר. משהו בברק בעיניים, בנימת הקול, באופן בו חובקים את הספר, מעביר סוג של אינטימיות שהספר יצר עם הממליץ. כך לגבי Tin Man.

הרומן אינו ארוך, וחבוק בעטיפה יפהפייה לטעמי, הקשורה לציור משמעותי בחיים של שלוש מהדמויות: דורה, בנה אליס, וחבר הילדות (לימים מאהבו) של אליס, מייקל. מחצית מהרומן מלווה את אליס, ומחציתו מסופרת מנקודת מבטו של מייקל. לא אסגיר יותר מדי אם אספר שיש כאן שלוש נקודות זמן (1996, 1989, כמו גם הפלגות לילדות המוקדמת יותר של אליס ומייקל), ושהרומן נע בין אוקספורד לבין צרפת.

קשה שלא להעריך את מגוון הנושאים שוינמן מצליחה לגעת בהם באופן לא אגבי במסגרת רומן קצר. אפשר לקרוא את הספר כסיפור על אהבה שהוחמצה. לחליפין, ניתן למצוא בו דווקא סיפור אודות אהבה שמומשה. יש בו הרבה על השיח בין הומואים לבין אבות, ובין הומואים לבין אמהות (או תחליפי אם). יש עמודים נוגעים ללב על בדידות הומואית בזיקה לאיידס. אבל איך שלא תהפכו בספר, ולמרות החושך הדכְּאני המקיף את הדמויות, תגלו שוינמן מבליטה דווקא את רגעי החסד בתוך האפלולית...

טלו למשל את הרגע החומל-קשה הבא. (ההקשר הוא שיחה עם בחור בן 21 שעומד למות מאיידס):

 

Onto a plate, I pile biscuits that I don’t even feel like eating, and return to his room.

How are you with food? I ask him.

Not too good right now, he says.

These are mine then, I say, and I sit down and place the chocolate bourbons on my lap.

You’ll get fat, he says.

I am fat, and I lift up my jumper. This wasn’t here yesterday, I say. This is trespassing.

He laughs. Have you ever been in love? He asks.

I look at him and roll my eyes and immediately wish I hadn’t.

I haven’t, he says. I would’ve liked to.

It’s overrated, I say, stuffing biscuits into my mouth. I eat through the silence, stuffing and eating, because I know I’ve done something wrong.

Don’t do that to me, he says.

Don’t what? I say.

Make out things are nothing. Things that I’m not going to experience. That’s fucked up. Pity you if you thought it was overrated. I would’ve fucking reveled in it.

 

אם לזקק איכות ייחודית שנטלתי מהרומן היפה הזה, אצביע על ויתור אוהב. אולי בגלל היחסים החד-מיניים (ווינמן עצמה לסבית מוצהרת), הרומן מדגים ויתור מתוך אהבה אצל כל אחת מהדמויות במשולש האוהב שנוצר בו: מייקל, אליס ואיימי (אשתו של אליס). אנו מורגלים לרעיון שויתור הוא לעולם פשרה: רצית יותר, קיבלת פחות, ולפניך הכורח לגשר על הפער כך או אחרת. וינמן מבליטה יכולת אמיתית להבין שמשהו בתוך קשר אוהב לאו דווקא מגיב לכל מה ולכל מי שכלול באדם האהוב, ושביכולתך לחפש עבורו באופן פעיל את מה שאינך. בכל שלוש הדמויות בלב הרומן הזה, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי איימי ומייקל, מתקיים ניסיון לא להילחם במה שאינך מסוגל לספק לזה שאתה אוהב, ובמקום זאת לחגוג איתו את מה שהוא חייב אבל מה שאינך יכול להיות. העמודים בהם מייקל מכין את אליס לחתונתו, העמודים בהם מייקל מארגן לזוג ירח דבש (שלא תשכחו), העמודים בהם איימי מאמצת את מייקל, הרגע בו אליס פוגש שוב את מייקל – הם, בפשטות, רגש טהור בצורת סיפור.

 

(ספר מומלץ, כן? המלצתי עליו גם לבני, שחזר אלי עם כוכבים בעיניים אחרי הקריאה, אז כשמצאתי ב Maruzen בקיוטו ספר נוסף של וינמן, Still Life, קניתי גם אותו...)

 

אוגוסט, 24

 

Sarah Winman, Tin Man, Putnam’s Sons (Penguin), New York, 2017.