שני הרומנים הללו מטפלים בתשוקה נשית באופנים שונים. בשני הרומנים, הארוטי הוא קטר שמוביל תהליך כולל של גילוי עצמי, מיני ולא מיני. תשוקה מסוגלת להוביל אנשים לקרוא מחדש את ההיסטוריה של עצמם, להתמקם אחרת אל מול חיים ומשפחה. 

יעל ואן דר ואודן, מחברת ישראלית-הולנדית שספרה, שהיה ברשימה הקצרה של הבוקר ב-2024, כבר הספיק להיות מתורגם לעברית (כ'מקום שמור'), כותבת תשוקה, וזאת במסגרת מהלך רחב יותר של גילוי עצמי. לא נכון כאן להסגיר פרטים ותפניות, ולכן אקמץ: הרומן הוא מהלך מהוסס של גילוי מיניות מוכחשת של אישה צעירה. המיקום הזמני, הולנד של שנות הששים המוקדמות, לא מנגיש עבורה את המונחים שמסוגלים לגשר עבורה את שהיא עוברת. אין לה שיח מיני עם עצמה, והשיח הרגשי שלה עם מי שהיא, מסתכם בנאותות. היא מבינה שהיא אמורה למצוא בן זוג ולחיות אתו. אולם הבנה זו מנותקת מחוויות, וככל שהרומן מתפתח, ברור לנו יותר ויותר מה פשר הנתק. כשהכל כה עצור ומגומגם, כל מגע מקרי בינה לבין מה שיפעיל אותה באמת, מקבל כוח ארוטי אדיר: מגע יד מקרי, ליטוף אגבי של מתניה, פגיעה לא מתוכננת של כף רגל בכף רגל, מטלטלים כמו התעלסות. כובש וקסום לקרוא מיניות ילדית כזו, והמימד הפוליטי-היסטורי לקראת סוף הספר רק מוסיף כוח  לסיפור הבינאישי. 

מירנדה ג'ולי כותבת הווה. הגיבורה אינה בת 27 אלא בת 46. המיניות שלה מפורטת, מתומללת, מתנסה, מתעלמת מגבולות, ספונטנית. עם דייווי, מאהבה הצעיר, היא עושה המון תוך וויתור על המון. אחת מהפעולות שהם עושים יחד ברגע המיני הקרוב ביותר בינם הוא משהו שלא שמעתי או קראתי כמותו (ולא, לא אספר, ולא רק כי זה בלוג אוניברסיטאי, אלא כי המון זמן לא תרגלתי טיזינג כהילכתו...). הכתיבה בגוף ראשון, המפורשת כל כך, אף פעם אינה פורנוגרפית—אין בה את החזרתיות והמיקוד שיש בפורנו, וגם לא את השאיפה המובלעת להפעיל—אבל משהו בבוטות גם לא מאפשר לכתיבה להיות ארוטיקה, היינו, כתיבה פתיינית שמעוררת את הדמיון המיני להשלים פערים. ג'ולי כותבת פעולות, מושאי מין מתחלפים, משחקי תפקידים. אבל הקורא (הזה) נותר מתצפת על מה שמישהי אחרת עוברת.

מה שמיוחד אצל ג'ולי, ואולי בגלל זה All Fours היה אחד מהספרים המדוברים ב-2024, הוא פחות הסקס ויותר העיסוק בממשק בין מיניות נשית לגיל המעבר. כגבר, המעורבות המירבית שלי בהקשבה לתיאורי גיל המעבר, מזכירה התנהלות מנומסת בעת ניחום אבלים: מצער, אבל לא שלי. כשניסיתי לדַמות הקשבה אמפטית ולהניח לידע קשה לחלחל פנימה, שמעתי בעיקר שיח גוף: תסמינים וסכנות הקשורים לצניחה החופשית ברמות אסטרוגן. All Fours הצליח למשמע עבורי את הממד הזהותי-פסיכולוגי של גיל המעבר, האופן בו האישה חוזרת למצבה הביולוגי-הורמונלי קודם לגיל ההתבגרות. המעטפת נותרת גוף של אישה בוגרת, אבל התשתית הביולוגית התאיידה. אז נכון, מגדר אינו זהה למין או לביולוגיה. החווייה הטראנסית--כמו זו שכתבתי עליה לפני כמה חודשים כשכתבתי על ספרה של סאנטה --מלמדת על אי תלות בין תודעת אישה לתשתית הורמונלית. אבל גם אם למדנו לחשוב באופן גמיש על הממשק בין ביולוגיה לתודעה, חוויה מגדרית נשענת על ממשק זה (לכן המרה מגדרית כוללת התערבות הורמונלית). ומה שמתרחש בגיל המעבר הנשי, ברמה הביולוגית, הוא מהפכה. אם השינוי אצל הגבר מזכיר סתם הדרדרות כללית, אצל האישה מדובר במטפמורפוזה: גולם שהופך לפרפר.

     את כל זה למדתי מג'ולי (כנראה שבאיחור, אם לשפוט על פי סינוני ה-“בוקר טוב, דביל“ שהיה נדמה לי ששמעתי מהסביבה הקרובה ברגעים בהם יצאתי מחדרים אחרי שחלקתי את רשמיי...). מה שיפה ברומן הוא האופן בו הביולוגיה חוברת למשבר אמצע החיים הזהותי הרגיל, שפוגש גם אותנו, הגברים. שלפתי מהספריה שלי את Midlife: A Philosophical Guide של    Kieran Setiya, ספר מצוין שמנסה לארגן מחשבה אודות אמצע החיים במונחים מחמירים של פילוסוף. ראשית, סטייה סוקר את הספרות שהחדירה לתרבות את הרעיון של 'משבר אמצע החיים' (מסתבר שהוא נולד ב 1965), כמו גם הכתיבה שהחלה לפקפק בכך שיש בכלל משהו כזה. שנית, סטייה מאמץ את המהימנות של ה U shape theory of happiness (אנשים מדווחים שהם מאושרים יותר בשתי נקודות שיא בחיים: אי שם בגיל ההתבגרות, ובפעם השנייה בזיקנה, עם שפל שמגיע לנקודה הנמוכה ביותר באזור גיל 46). לפי סטייה, לתפיסה זו יש גיבוי מחקרי שחוצה תרבויות וזמנים, ולכן נשמע שהיא לוכדת קושי ממשי באמצע החיים. 

מהו המשבר? סטייה מפרק אותו להתמודדויות שאמורות להופיע לכל אורך החיים, ששלבי חיים קודמים נוטים למסך. למשל, ההתמודדות עם סופיות. למשל, ההתמודדות עם אפשרויות שמתחילות להיסגר. למשל, ההתמודדות עם המגבלות של סיפוק מקצועי. למשל, הקושי לשמר התלהבות בנוגע למה שיש. למשל, הקושי לקיים יחס חיובי לעתיד.

שום דבר מזה לא נעדר משלבי חיים אחרים, רק שקודם יש דברים דחופים יותר לעסוק בהם, ואחר כך כבר ארגנת את עצמך פחות או יותר סביב הקשיים הללו (נגיד). אז ג'ולי, אולי כי היא אמנית, אולי כי היא כותבת רומן, אולי כי היא אישה, משלבת אל כל זה את דיבורו של הגוף, והיא עושה זאת באופן מעניין. לדוגמא: סטייה עוסק באפשרויות שלא התממשו דרך צמצום פוטנציאל: כבר לא אהיה גיטריסט הרוק הכבד שרציתי פעם להיות. הגיבורה נטולת השם של All Fours חיה אפשרות נוראה שלמרבה מזלה לא התממשה (באורח פלא, הלידה שלה לא הסתיימה בהפלה). לפעמים—כך סיפר לי פעם המטפל שלי—לחיות אסון שלא התממש נחווה כאילו שהאסון קרה. כך מתקיימת הגיבורה של ג'ולי. גיל המעבר כאן אינו רק קינה על האפשרות שלא תהיה, אלא חיים בצל מה שעלול היה להתרחש.

גיל המעבר, מושג שנעדר מהניתוח של סטייה, מייצר קשב לגופניות ולמיניות ולארגון מחדש של אהבה ותשוקה בחיים זוגיים וחוץ-זוגיים. 

 

מרץ, 2025

 

Miranda July, All Fours, Riverhead, New York, 2024

Yael van der Wouden, The Safekeep, Simon & Shuster, New York, 2024