תקראו את Headshot בגלל מבנהו הקצבי. תזכרו אותו בגלל חכמתו.

הגעתי לספר כשנכלל ברשימה המקוצרת של ה-Booker. רשמתי לפני לקרוא אותו בגלל נושאו הייחודי: אגרוף נשים. כנראה שהתעוררה אצלי אסוציאציה ל"מיליון דולר ביבי" הנפלא, סרט שמתכתב עם סרטי האגרוף הגברי המפורסמים ('רוקי' ודומיהם.) תרשו לי להסביר. לא מפתיע שהאגרוף—הדרמה של מאבק גס, נטול אמצעים, בה יש מנצח ברור ומפסיד מובהק—מזמין את הקולנוע. "אתי יהיו לך חיים קלים“, אומר האגרוף לקולנוע, וצודק. הרי אם בחרת קרבות מתאימים וגיבורים מורכבים, הסרט פחות או יותר יצלם את עצמו. אבל בסרטו של קלינט איסטווד, העברת הפוקוס למתאגרפת, אפשר לסרט לשמור על המתח הרגיל של סרט אגרוף—קרבות, שיפור, אימונים, יריבות מפחידות יותר—אבל גם חשף יחסים אבהיים אוהבים בין פרנקי, המאמן הנרגן למאגי, המתאגרפת, יחסים שלא זכורים לי מסרטי אגרוף של גברים. משהו במאגי אפשר לה להיות גם בת, ולהפעיל את מאמנה מתוך המקום הזה, תמהיל שיצר סרט בלתי נשכח.

     נכנסתי לפרוט משום ש- Headshot מבצע משהו דומה. הספר בנוי מפרקים שמלווים קרבות בטורניר אגרוף נערות נידח ברינו. כל פרק הוא קרב, כך שנפגוש חלק מהלוחמות, אלה שניצחו, מספר פעמים. אבל אין כאן גיבורה. להפך. הפרוזה היבשושית (האזנתי לספר זה וחבל שכך, זהו ספר שנכון לקרוא), פרוזה שחוזרת על שמה ושם משפחתה של הלוחמת באופן לכאורה מיותר, מייצרת הזרה. "רוז מולר עשתה כך." "רוז מולר לא חשבה ש." "רוז מולר נזכרה ש..." כך כותבת מי שרוצה לבלום הזדהות...

     וזאת למה? משום שהספר רוצה להיות גם יצירה שעוסקת בספורט המסויים הזה, וגם לדחוק אותו לירכתי הבמה. תמיד מתקיים קרב. תמיד נדע מה מתרחש בקרב. לפעמים נחוש ניצני אהדה ללוחמת מסוימת. אבל בולווינקל לא מעוניינת שמשהו מזה יבשיל. עמדת הצופה שלנו תזכיר את המכשפות של מקבת': הרחק מתחתנו יש המולה רבה. מישהי תנצח ומישהי תפסיד. לא יותר. לא פחות.

     וזאת למה? משום שבולווינקל רוצה שנפגוש את הנערות הללו גם דרך גופן, אבל גם דרך עולמן הרגשי-רעיוני, וקמצוץ ממה שמובילן לזירה. יש המון מן הסוג השני: אצל כל לוחמת ננוע מן הקרב אל עברה ואל עתידה הרחוק, נראה משהו משאיפותיה, ממה שהיא מקווה לשכוח, מהקשרה המשפחתי. אבל לו בולווינלק הייתה מסתפקת בכך, האגרוף היה נותר הצטעצעות מבנית. במקום זאת הרומן מציג כתיבת גוף מעולה. האופן בו הגוף האתלטי נע, מה הוא מחפש בקרב, מה היחס בינו לבין הגוף האחר, כיצד הוא סופג כאב, כיצד הוא חווה זמן...

     ב- Headshot אגרוף הוא שיחה רב-שכבתית בין המתאגרפות. בשכבה הראשונה, מהלומות, תנועה, הגנה. בשנייה, רגש גולמי אחת כלפי השנייה: מי היריבה? מה היא מייצגת? הצורך או הרצון לפגוע בה. בשכבה השלישית מתעוררים רגשות שונים ובלתי צפויים כלפי היריבה: הרהור כמוס להתיידד אתה בסוף הקרב, רצון לחבק אותה, האופן בו יריבה של קרב קודם בו ניצחת, כאילו מתמזגת אל תוכך בקרב הבא ונוכחת בו. בשכבה הרביעית, אנרגיות גולמיות. האופן בו הגוף הנלחם מסגיר מיקוד או פיזור, תכליתיות או אבדן דרך, נחישות או ויתור. אגרוף, בקיצור, הופך למחול, לדואט בו הרצון לנצח נותר מרכיב מיני כמה.

    מקוריותו של הרומן אל מול הציפיות מהשבלונות המוכרות של כתיבת ספורט, נעוצה בכך שבמקום להתמקד באליפות עולם, בארוע שמסקרן מיליונים, הספר בוחר בתחרות נידחת בענף ספורט קוריוזי בעל מעמד כמעט של חוג בעיני צופיו. מאמני הנערות אינם מושקעים רגשית בתוצאה, וכך גם בעל האולם. המניע הוא סכום כספי צנוע שמתחלק בין כמה גברים. יש גם מקומון ששולח כתב לטובת ידיעה בעמוד אחורי בעיתון.

ספורט כזה.

ובכל זאת אגרוף. כלומר, עולם בו חובה להיות לגמרי נוכח ודרוך. שוליוּת הטורניר פוגשת את מחוייבותן המוחלטת של המתאגרפות. תוסיפו לכך את בחירתה המדויקת של בולווינקל להתמקד דווקא בטורניר נערות, בחירה הקשורה ליכולת להבליט מתחים קיומיים-זהותיים שיופיעו רק בשלב הקדם-מקצועי: בחרת אך עדיין לא התחייבת, את משכשכת במים אך טרם עזבת את שפת הברכה. ברגע הזה, קצת בפנים אבל בפועל בחוץ, יצופו רבדי אישיות שייעלמו במעבר למקצוענות. למשל, איגי ליין שמגלה פתאום שהיא לא אוהבת אגרוף כאגרוף, אלא להתאגרף מול דודתה, מולה היא תמיד מתאמנת. למשל, ארטמיס ויקטור שמנהלת שיח סמוי מול אחיותיה שכבר הוכיחו הצלחה רבה יותר משלה באגרוף.

הכתיבה פוגשת את הספורט התחרותי דווקא בסמטאותיו האחוריות. משם היא ממריאה.

 

פברואר 2025

 

Rita Bullwinkel, Headshot, Viking (Penguin), New York, 2024