מי שעקבו אחרי הרשימות הללו, חוו בזמן אמת את התפתחות חיבתי לריצ'ארד ראסו. Nobody’s Fool הוא הרומן הרביעי שלו שאני קורא בשנתיים האחרונות, ואני צופה שיהיו עוד.

זהו הרומן השלישי שראסו כתב בקריירה שלו. הספר עוּבד לסרט (בכיכובו של פול ניומן), ובפועל משמש כחלק מטרילוגיה (The North Bath trilogy), הכוללת שני רומנים מאוחרים יותר, Everybody’s Fool (2016), ו- Somebody’s Fool (2023). כלומר, יש כאן סופר שחוזר לאותן דמויות במשך שלושים שנה. לא קראתי את שני הרומנים המאוחרים יותר, אבל מרווח הזמן המשמעותי בין הספרים מסגיר פחות החלטה מראש לכתוב טרילוגיה, ויותר רצון מצדו של ראסו לפתח עוד את העולם שכבר בנה.
    אני חושד במעט יותר משיבה לעסקים לא גמורים. בהינתן הקרבה התמטית ל  Empire Falls, ספר עליו כתבתי כאן לא מזמן (ועליו זכה ראסו בפוליצר ב- 2002), הייתי מהמר על כך שראסו איתר את האלמנט הטבעי לכתיבתו. גם ב- Empire Falls המוקד הוא גבר מבוגר, מחוספס-רך, בעל הומור בעיירה אמריקאית מתפרקת (מבחינת אווירה, תחשבו הופֵּר, אבל מחויך...). ראסו (אולי) מצא שכשרונו פורח כשהוא רוקח דמויות בעיר פצפונת בה כולם מכירים את כולם, וההתחשבנויות של בני ששים מגיעים אחורה עד לעלבונות צורבים בתיכון...

 ראסו כותב גבריות רעילה במידה: שרוטה, אבל כזו שמצוידת גם בהומור עצמי, בנתינה, בחמלה, ביכולת לייצר ולשמור על חברוּת. סאלי, גיבור Nobody’s Fool, מסוגל לטרלל את הסביבה הקרובה. אבל יש לו חברי נפש, וזרים-קרובים שמסוגלים למחוות אצילות עבורו... מי שיקראו, יבינו מדוע. התמהיל של יושרה, נאמנות, דאגה, ויכולתו לשמור על חיבה לאויביו אפילו במריבות קשות—ברגע יפה הוא עוזר לאסוף חזרה לביתה קשישה, ובאופן יומיומי מטפל בה בדרכו תוך שהיא מקללת אותו, ברגע אחר הוא מכסה בשמיכה אדם שחייב לו כסף ומסרב לשלם לו—מייצר דמות כובשת.

הנשים של ראסו מקיימות דיאלוג קשה עם מגבלות הגברים עליהם הוא כותב. נכון, התגובות של אותן נשים נעות מפיוס בלית ברירה (במקרה הטוב), לזעם והרמת יד (במקרה הפחות טוב). נכון גם שקשה למצוא אצלו זוגיות הרמונית. מצד שני, יש המון רגעי חסד בין בני זוג, גם כשהזוגיות מזמן התפרקה. ברגע יפהפה ברומן, סאלי מסייע לגרושתו הבלתי מווסתת כשהיא מאבדת עשתונות. התכונה שעוברת אלינו בנוגע לסאלי אינה מזדמנת – טוב לב בתוך אישיות דיסהרמונית.

 

     ממד העומק של סאלי קשור בשיח הקטוע שהוא מקיים עם אביו שמת מזמן, אדם שסאלי נשבע שלא לסלוח לו. ככל שלומדים יותר על האב, מבינים שאין מה לבוא לסאלי בטענות. אלימותו של האב, המניפולטיביות הרגשית שלו, הבריונות שלו כלפי ילדיו ואשתו, ההתנהלות המבישה שלו תוך התעמתות עם כל מי שזז, האופן בו (כך נרמז), דרש משני בניו לשתף פעולה עם השחיתות שלו, ומסאלי עצמו להגן על פשע שעשה—אינם חטאים פעוטים. אבל הנדר לא למחול מגיע ממקומות מסוכסכים יותר בנפש, מקומות שאינם נגזרים באופן ישיר מדרגת העוול. האב הופנם, כמו חומר הקאה שנותר תקוע בפנים, לא נפלט בזמן, ומאז בנה אותך...

 

     הפשטוּת של הדמות הממקדת עבורנו את הקריאה, כמו גם הדיאלוגים השנונים והצחוק—סאלי מתקיים ב present continuous, מעין פו הדב אנושי שחרותו קשורה בסירוב לתכנן ולבצע את הדבר הנכון—מסוגלים להסתיר את חדוּת הפרוזה. סאלי עצמו חודר עמוק יותר לממשק בינו לבין אביו ברגעים אופוריים כשהתרופות לשיכוך כאבים שהוא נוטל מעבירות אותו אל ממשות אחרת. שם, בתפר בין מציאות הפשט למציאות הזויה, פוגשת אותנו ההסְמלה של הרומן. לסאלי יש ברך מודלקת שמייסרת אותו בלי סוף. הדימוי הזה לנזק שיוצרת אלימות הורית—מה שאמור לשאת אותך מאמלל אותך—משתתף באופן מרגש ברגעים שונים בספר. ברגע מורכב במיוחד, בו סאלי מנסה לסייע לבנו פיטר שנפרד מאשתו לסחוב שולחן כבד, הקריאה משתתפת ברובד הליטרלי (סאלי עוסק בשאלה על איזו רגל לשאת יותר משקל בעליה במדרגות בהינתן הברך שלו), אבל אנו רואים גם את ניסיונו לתקן את הקשר בינו לבין בנו (סאלי לא היה שותף בגידול פיטר), ועושה זאת למרות הכאב בברכו... שלושה דורות של גברים משתתפים ברגע הזה, שניים ממשיים, ואחד שלובש צורת ברך לא מתפקדת...

     ההסמלה תורמת לרובד מופשט עוד יותר שנוכח ברומן הזה, וקשור לחוסר יציבות. לחברו הטוב של סאלי יש רגל תותבת, כורסא שסאלי נוהג לשבת עליה קורסת, הכלב שהוא מאמץ אינו מסוגל לעמוד, המשאית שלו אינה מניעה, ענפי עצים גדולים מאיימים ליפול כבר בתחילת הרומן... עולם מעורער, בעל פיגומים בלתי אמינים. אפילו על הרצפה אינך יכול לסמוך – סאלי כמעט נהרג בסוף הרומן כשהוא נכנס לבית אביו אחרי שפרק משם את לוחות הרצפה ושכח שכך עשה...

 

אדם כמעט נופל אל תוך החשיכה שהיא אביו...

 

ואין closure – אותה מילה מאוסה-דפוקה-שגויה שנוצרה במרתפי המטפלים, והגיחה לעולם מפרפרת ורירית כמו חצי-אורק של טולקין... יצא לי בשנים האחרונות לכתוב על שניים ממחזות המחילה של שייקספיר (The Winter’s Tale, ו- The Tempest). גם אצלו אין closure. כשאתה באמת מרסק מישהו, לא בדיוק ברור כיצד להמשיג את האופן בו ממשיכים (אם לא סתם שוכחים). אפשר סתם להמשיך עם הכאב, כמובן, ולדדות על ברך חולה. אם ממשיכים הלאה, ה'תיקון' (נניח) הוא דרך הדור הבא – סאלי מול בנו, סאלי מול נכדו, שביחס אליו, הפצעים שסאלי עצמו עבר מול אביו הופכים למאגר עצות שמסייעות לנכד...

 

*

 

קראתי את הרומן הזה, בין היתר, בהירושימה, עיר שבנויה על קשר ואי-קשר עם פצע עברי נוראי. היה מעניין להשוות את עבודת הזיכרון היפנית מול זו היהודית. מתבקש שישראלים ישוו את מוזיאון השלום בהירושימה ל'יד ושם' (כן, גם אני ער להבדלים...). יותר ממאה אלף איש מתו ביום, חלקם התאדו, נכוו, הורעלו בגשם שחור... עם זאת, המוזיאון כמעט ולא מזכיר את ארה“ב. הדגש אינו על מה שנעשה לנו, אלא על הזוועות של הפצצה הגרעינית, על כמה חשוב שהירושימה לא תחזור... עליך לזכור, לא לשכוח, אבל עליך לזכור כדי שמה שהיה לא יהיה, לא אצלך ולא אצל מישהו אחר. הברך הפצועה תמשיך לייסר אותך, אבל ביכולתך לעמוד עליה, למרות הכאב, כדי לשנות משהו עבור הדור הבא.

      כי לא בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. לפעמים אפשר לצאת ממצרים ולאפשר לדור הבא להניח לה....

 

אוקטובר, 2024

 

Richard Russo, Nobody’s Fool, Vintage Books, Penguin, New York, 1993