How you enjoy Japan will depend in large part on how you take the two-dimensional quality that shimmers over so much of daily life… For some this will always speak of a hole in the heart, an absence; for others, it’s the no-nonsense practical response of a culture that deals with illusions by marking out a place for them.

ספרו של איאֶר נשלח אלי מצמד חברי אמת משיקאגו, ששמעו שאשהה ביפן חודשיים. כבר היה מי שסיפר לי שיש הרבה ספרים בסוגה הזו. התבנית: איש המערב שמנסה לפצח את האניגמה היפנית אחרי שהות ממושכת יותר (או פחות) בארץ השמש העולה. כמות הספרים אינה מפתיעה. זהו ביקורי הראשון כאן, כך שאני ער לאופן בו המחשבה על המקום ושונותו אינה מרפה: נהג האוטובוס שלא חדל לדבר, כללי הפרדת האשפה, טקסי מתן/קבלת כרטיסי הביקור, האופן בו מנופפים לשלום אחרי פגישה בדיוק עד לרגע בו נשבר קשר העין, מכונות השתייה כל מאה מטר, תרבות הפאצ'ינקו, הניקיון הגובל בסטריליות, הדממה ברחובות בערב, היעדר הפחים, הבידנים (חבר שנסע איתי איים שינטוש אותי אם ישמע ממני אינטלקטואליזציה נוספת אודות המשמעות המיוחסת כאן להיגיינה רקטלית) – וכל זאת לפני שמשוחחים עם מישהו... כל מערבי שני היה ממלא חיש קל מחברת בתובנות והרהורים אודות המקום וזרותו... כך שאין להתפלא אם התפרסמו עשרות ספרים כמו זה שאיאר כתב.

והוא כתב ספר טוב, לעתים מעולה. אני שמח ששמרתי את הקריאה בו לזמן שאני כאן. הספר באמת מאיר את המקום. איאר—שבעצמו חי בנארה עשרות שנים ונישא ליפנית—מסביר, למשל, את התאטרליות של היום-יום בתרבות היפנית, את האופן בו אדם מבין את עצמו במונחים לא אישיים, אלא כשחקן מחויב במערכת רחבה יותר. כתבתי ספר על הפילוסופיה של משחק תפקידים, ולמדתי להיזהר מהניסיון להבדיל בין משחק תפקידים לבין אמת. אבל המפגש עם תרבות שלמה בה הפרסונה המקצועית נשמרת כמו מאש מביטוי אישי, אינו קל לי. כשבמפגש באוניברסיטה פרטית יוקרתית מספרים לי שהדרך בה מלמדים כאן שייקספיר היא להסתפק בכך שהסטודנטים ידונו באפשרויות תרגום של משפטים במחזה, אני נמלא תוגה. כן, תרגום הוא דרך מצוינת ללמוד שירה. גם אני עושה שימוש בתרגיל הזה. אבל להפוך את ההוראה כולה לפעולת תרגום?

אפשר להתפוצץ...

ואכן, החוויה הקבועה שלי כאן כשאני הופך במה שאני רואה משלבת בין פליאה לבין כעס. בסדנת שיבורי למדתי, למשל, שכדי להגיע לדוגמת בד מסוימת על אריג, מישהי צריכה ליצור קשרים זעירים בני תשעה ליפופים כל אחד.

לא שמונה.

לא עשרה.

תשעה.

בדיוק.

מישהו כנראה בדק... כך היא תעשה במשך שעות. אחרי השריית האריג בצבע, פורמים את הקשרים ונוצרים כתמים לא צבועים. האריג המתקבל באמת יפה וההסבר מרתק. אבל השאלה הבאה היא מי, לכל הרוחות, יושיב מאות נשים להעביר באופן הזה ימים, שבועות, חודשים ושנים? הרי לא מדובר על ייצור האריג עצמו אלא על הדרך בה מייצרים את הדוגמא עליו. יפנופילים יתפעלו בעיניים בורקות וימלמלו משהו אודות הסבלנות, הדרך הלא מטרתית, ההקרבה, הנכונות להיות שולייה, האפרוריות שבאוּמנות. בסדר. שמעתי. אבל משהו בי מזהה גם את האלימות שכרוכה בלהטיל על בני אדם עמל כזה, ומסרב להתמסר... [וכן, גם פולחן השולייה יוצא לי מכל החורים —שנתיים רק תשטוף כלים בבית המאסטר, אחרי שש שנים הוא יאפשר לך להתבונן בו, ואחרי עשר תקבל כלי עבודה— ומה אם איתרע מזלך כשולייה ונדרסת אחרי שנה?]

איאר, במיטבו, כותב קונפליקטים. הפרקים כתובים כמחרוזת אפוריזמים שקובצו יחד תחת נושאים. יתרונה של כתיבה כזו ברור—האפוריזם מסרב להפוך לתזה ממושטרת. זוהי כתיבה גבישית, פרומה, מרמזת, ובוטחת בהשתהות ובתבונה של קוראיה. כשהנושא שלך בלתי אפשרי בהיקפו—יפן—האפוריזם מראש מוותר על ניסיון להקיף הכל. מן העבר השני, האתגר של כתיבה אפוריזמטית מקופל בחוסר הפשרות שלה: אם שיעממת במשך שניים-שלושה אפוריזמים, ספק אם הקורא יחזור אליך. בנוגע ליפן ולאופן בו איאר חושב אותה, האפוריזמים מאפשרים לו להגיד דבר והיפוכו. זה עובד לו משום שצורת הכתיבה הזו תואמת את התזה שלו על המקום הזה: ממושמע ופרוע, לא אינדיבידואלי ואישי, תאטרלי וממשי, אדיש ולבבי, עמוק ורדוד, עדכני ומסורתי. יפן שלו היא ארץ הגם וגם, אבל לא בדרגה שתוביל להבנה. הנה משפט הפתיחה הנפלא לספרו:

I’v been living in western Japan for more than thirty-two years, and, to my delight, I know far less than when I arrived.

גם כותרת הספר, הלכאורה תמימה, נחשפת בערמומיותה ככל שמתקדמים: ה'מתחיל' בכותרת אינו הקורא, אלא כותב הספר, והצניעות אינה מניירה, אלא פליאה כנה.

איאר כותב על שתיקה כאינטימיות (האופן בו חבר מזמין אותו לשתוק יחד מול גינה), על התנהגות שכלליה נגזרים מתוך מרחבים מוגדרים (אשתו שמתאפרת בקפידה לפני יציאה למכולת, אבל מקבלת אורחים בביתה ללא שום שינוי במראה), על המשיכה לאוטומטיזציה ולרובוטים (משום שהמכאני אינו מהווה איום על סובייקטיביות), על שנאת הזרים (אין קליטת מבקשי מקלט, אין אזרחות כפולה, והמקדונלד המקומי מגיש שיק ירקות..), על זהות דתית היברידית (גם שינטו וגם בודהיזם), ובפרק כובש במיוחד, על האופן בו מגיבים למתים, ומאפשרים להם להמשיך להיות נוכחים בחיים, וזאת כחלק מהאופן בו העבר נמהל אל תוך ההווה. אני יכול להעיד על עניין אחרון זה: כמעט שאין ריצת בוקר שלי לכיוון מקרי כלשהו בקיוטו, בה אני לא עובר על פני שניים שלושה מקדשי שינטו.

ספרים וטיולים נטועים בהקשר. את הטקסט הזה, למשל, אני כותב על רכבת שינקסן מהירה לאוקייאמה, כשבארץ מתפתחת במהירות מבהילה מערכה מול החיזבאללה, ונפתחים מקלטים בתל אביב. לא היה אסון לו יכולתי להתנתק מעט מהבית אחרי השנה שכולנו עברנו. אבל גם פה, הצורך להתעדכן מספר פעמים בשעה אינו מרפה...

     אולי, לו הייתי יפני, היכולת שלי לחלק את העולם למגרות הייתה משוכללת יותר. אולי, לו הייתי יפני, הייתי שותק את הדאגה לילדי. אולי, לו הייתי יפני, תדירות רעידות האדמה הייתה הופכת אותי שליו יותר בנוגע לאובדן.

 

ספטמבר 24

 

Pico Iyer, A Beginner’s Guide to Japan, Penguin, 2020.