ב 1959 פרסם רות' סיפור קצר, 'אלי הקנאי', שכולל את אחד התיאורים הרגישים המוכרים לי של אמפטיה. רות' כותב שם רגע בו אדם אחד מאפשר באמת לכאבו של אדם אחר לעבור דרכו. בפסקה בודדת, רות' נוגע שם בגוף, בקול, ברגש, בתחושה, בעוררות ערכית כששני זרים נוגעים.

עשר שנים אחר כך, רות' כתב על אוננות באמצעות כבד נא. תגידו מה שתגידו, לאיש יש טווח...

Portnoy's Complaint הוא מונולוג רציף של אלכסנדר פורטנוי לפסיכולוג שלו, שמשיב רק במשפט האחרון בספר. ה"תלונה" מוצגת בפתח הספר כ"מצב נפשי המשלב בושה וערגה מינית, לא פעם פרוורטית, הכולל חרדה וחוסר יכולת להגיע לסיפוק ממשי. פורטנוי, 33, מגולל מול המטפל שלו את המטוטלת בין הורים חונקים, תובעניים רגשית, שמרוממים את בנם מחד, אבל שותלים בו ללא הרף תיעוב עצמי מאידך, לבין ניסיונותיו הכושלים לעבור מאוננות (יצירתית, כפי שאמרתי) לסקס עם אישה.
אה, כן, וכל זה מתנהל בדו שיח עם יהדותו...

התוצאה נפלאה. רות' פשוט מסוגל לכתוב גבריות יצרית, מסוכסכת, אינטליגנטית, מלאה בהומור עצמי והמון תובנות מצחיקות. זו כתיבה חשופה, נטולת מעצורים או בושה (ויש במה), שמזמינה מחשבה על רות' עצמו, מיניותו, ויחסיו עם הוריו. נאמר זאת כך: קשה לקנא בהוריו של רות' כשספר זה יצא... (ואין אצלו איפה ואיפה: אבא חוטף לא פחות מאמא...)

ההומור הפעיל אותי בכל עמוד שלישי, ולפעמים צחקתי בקול. הדפים על צמיחת חוטמו במהלך גיל ההתבגרות, למשל, שווים זהב. או קחו את הקטע הבא:

 

… what was it with these Jewish parents, what, that they were able to make us little Jewish boys believe ourselves to be princes on the one hand, unique as unicorns on the one hand, geniuses and brilliant like nobody has ever been brilliant and beautiful before in the history of childhood—saviors and sheer perfection on the one hand, and such bumbling, incompetent, thoughtless, helpless, selfish, evil little shits, little ingrates, on the other!

 

קונפליקט שלם במשפט בודד. יפה, לא? עם זאת, אתקשה להמליץ על הספר למי שנולדו אחרי 1995 נניח —דור שנוטה לזהות אנשים עם הטראומות שלהם (הכללה, כן?) ולא עם הומור עצמי כהתמרה של כאב. קוראות יתקשו להתעלם מהנרקיסיזם המחפצן של אלכסנדר, האופן בו הוא רואה נשים רק כחלקי גוף או כפונקציות מיניות. נכון שהוא לא מעמיק יותר כשהוא מתבונן בגברים, אבל מגברים הוא לא ממש רוצה משהו. הומור מניח קורטוב הזדהות–תחשבו לואי סי. קיי. והאופן בו לחגוג את המביש בסופו של דבר מפתה אותך לחבב את הקומיקאי–ולכן אני מנחש שקוראות יתקשו כאן.

אבל אני אהבתי. אהבתי יותר משני הרומנים האחרים שקראתי של רות', כי יש ב'תלונה' משהו מזוקק יותר מן האיכות האיקונוקלסטית של Sabbath's Theater או My Life as a Man. בשלושת הרומנים, התחושה היא שהגבריות המוצגת מדברת אמת, לא סתם מנסה לשעשע. מספר שנים אחרי פרסום ה'תלונה', כתבה שלומית פיירסטון (פמיניזם גל שני) בספרה The Dialectics of Sex שגברים חושבים (ובינם לבין עצמם מדברים) על נשים בדיוק באופן בו רות' כותב. היא לא הזכירה את רות', אבל זה היה הרעיון - גברים נידונו לבדידות הרמטית. קלפו גבר ממסכותיו, ותקבלו סוג של פורטנוי, רק שסביר להניח שבלי הברק והשנינות. 

אז האם גברים (הכללה, כן?) כאלה? נראה לי שכן. רק שהייתי מוסיף שהם גם כאלה.  הכשל טמון במחשבה שהלוז הגברי חבוי במה שמתביישים בו. אבל יש כל מיני דברים שגברים מתאווים אליהם, כן, גם תרחישים המתסרטים נשים באופנים גדועים. עם זאת, במקביל, יש גם את הצורך הגברי לגונן, לטפח, להעצים, לפנק, להרשים, לתת… גם כל זה עלול מן הסתם להחוות כמקטין, אבל לא בהכרח. הפנים הללו בגבריות מדויקים ולוכדים לא פחות 'גבריות' בהשוואה למדמנה אותה רות' מיטיב ללכוד (ריצ'ארד ראסו כותב גברים כאלה). 

ואקנח בתלונה. אני אוהב תלונות – סוגה ספרותית שלדעתי לא טופלה בכבוד הראוי לה. מכתבי תלונה שקיבלתי לאורך השנים היו תמיד אינסטרומנטליים: 'אני אמור לקבל X. קיבלתי Y. זה לא בסדר'. אם כך כותב אדם צעיר, ניחא. אבל כשפרופסורים למדעי הרוח כותבים באופן כה דל, משהו עמוק השתבש. לתלונה, הרבה לפני תלונתו של פורטנוי, יש היסטוריה מפוארת. אלוהים מתלונן לאורך כל התנ"ך. נבואות התוכחה של ישעיהו הן, אם תרצו, מכתב תלונה ארוך. נבואות הזעם של עמוס, כנ"ל. 95 התזות של מרטין לותר, ליר על בנותיו, 'אני מאשים' של זולא,– כולן, כולן תלונות. אז כשעבר ספרותי מפואר כל כך מסוגל להוות השראה, מדוע תלונות, גם של יודעי ספר, נקראות כמו הווטאבאוטיזם של טלי גוטליב? הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה, לקרוא את פורטנוי להבין לאילו פסגות תלונה מסוגלת להעפיל, ולהתחיל להתלונן כמו שצריך!

 

יולי 2026

 

Portnoy's Complaint, Philip Roth, Random House, New York, 1969