I suppose that’s what everybody wants, isn’t it. To be like everybody else. But nobody is like everybody else. That’s the one thing we have in common…

הרומן העשיר הזה ליווה אותי במעבר שלי מישראל ליפן. אורכו (כמעט שבע מאות עמודים), אפשר לו להיות איתי במטוס, בטוקיו, למרגלות הפוג'י, בקיוטו, בסאנג'ו, בקובה... הוא גם יחזור אתי לארץ, כי זה לא ספר שארצה להשאיר ביפן. כבר כתבתי כאן בעבר בשבח רומנים ארוכים, והאופן בו הם מאפשרים לדמויות לחלחל פנימה באופן שונה. מארי בהחלט מצליח להעמיד דמויות כאלה בספר זה. שתיים מהן, אימלדה ודיקי, מרגשות באופן מיוחד. אבל משהו בבניית העלילה ובאופן בו היא מובילה לסוף מפתיע-מוזר, מייצר חוויית קריאה לא הרמונית, ולא רק עבורי. כשחיפשתי במרשתת ביקורות לספר, מצאתי תגובות שהדהדו את שלי: קושי לעכל את סיום הרומן, יחד עם תחושה של רומן משובח.

 

ההקשר הוא אירלנד (מארי מצטרף לשורת סופרים איריים מצוינים שקראתי בשנה האחרונה) בעיר נטולת שם ובזמן לא לגמרי ברור. משפחת בארנס (ההורים הם דיקי ואימלדה, והילדים הם קאס ופי גיי) מוצבת במוקד הרומן, שנפתח בפרקים ארוכים שמתארים את ההיסטוריה של כל דמות מנקודת מבטה. שני הפרקים הראשונים עוסקים בילדים ובאופן בו הם חווים את המשבר הכלכלי של משפחה שמאבדת את הונה. פי ג'יי הוא ילד מסוגר, שמתקשה לתרגם לעצמו את התקשורת המשפחתית הגדועה. קאס, נערת תיכון, לא מצליחה להבין את עצמה ואת זהותה המינית המתעצבת לכיוון שאינו ברור לה. ואז מגיעים להורים. אם אפרט, אקלקל למי שיקראו. אסגיר שהתמה המרכזית הכללית במשפחה הזו היא הסתרה ושקרים—וכך גם לגבי ההורים.

 

  מארי כותב בדידות. הוא כותב דמויות שהאפשרות לחשוף את מי שהן בפני האנשים הקרובים אליהם חסומה. כל אחת מהדמויות אטומה בדרכה לבני משפחתה, כך שהן אינן חושדות במה שמתנהל תחת אפן. אנו מקבלים את עולמן, על האופן בו הן מְמַסגרות בן זוג או הורה תחת איפיון אגבי. רק אחר כך נגלה את המציאות המרתקת של אותה דמות. זהו, אם כן, גם רומן שעוסק בעיוורון, בנתק תקשורתי, ובנסיגה מאינטימיות דווקא בתוך העולם שאמור להיות בטוח וקרוב. אז נכון, רומנים תמיד עוסקים בפער בין פנים לחוץ. רק שכאן הלוּז הזהותי כה מוכמן, והסבל שכרוך בהסתרה כל מייסר, שמה שמתקבל הוא קיום רפאים של כל אחת מהדמויות הללו (“I see a ghost” אומרת בשלב כלשהו דמות משנית בעלת יכולות נבואיות, ובמובן מסוים דבריה נכונים לגבי כל הדמויות הראשיות ברומן).

 

   ולמרות התוכן הקשה, חוויית הקריאה אינה עגמומית. מארי מצליח (איכשהו) להותיר את הדמויות שלו מסקרנות, גם כשהן שטחיות. המוצלחת שבהן, עבורי, היא אימלדה – יפהפיית המחוז שניתן לבטל כקניינית כפייתית וגולד דיגרית, אישה שנעצה את ציפורניה למשפחה הנכונה. בפועל, אימלדה מתגלה כדמות שליבה נשבר בגלל אהבה שלא צלחה, אישה שחווייתה משלבת אבלוּת, הסללה, והתמודדות עם נסיבות משפחתיות בלתי אפשריות. כשרונו של מארי בנוגע אליה הוא לכתוב שטחיות שאינה חד ממדיות: אישה שאין סיכוי לשמוע משהו מעניין מפיה, אבל יש בה המון, וזאת למרות שאפילו חלק מעובדות היבשות הקשורות בסיפור חייה אינן ידועות לה.

    הפן ההומואי-לסבי קשור הן בדיקי והן בקאס, שעבורו ועבורה משיכה חד מינית אינה אלא מקור לבושה ובמקרה שלו, גם לאסון. מארי העניק לדיקי כמעט את כל הדברים הרעים שעלולים להתרחש להומו, כך שקשה להאשים אותו על בחירותיו. הרצון להשתייך, לעשות את הדבר הנכון, להיות האדם הנכון, לרַצות, לוותר מתוך אהבה (השורה האחרונה המהפנטת של הרומן הזה היא 'אתה עושה זאת מתוך אהבה')—כולם יחד מייצרים את ה- self-ghosting שאותו כותב מארי.

  את דיקי ואת אימלדה פשוט תרצו לשלוף מעמודי הספר ולחבק. השניים כה מרגשים וכה גלמודים שקשה לי לדמיין קורא שישאר אדיש אליהם.

 

אבל אחרי המחקר הפסיכולוגי שרוב הרומן עוסק בו באופן מופתי (זהו מהספרים המעוטרים ביותר של 2023), מגיע החלק האחרון, בו הרומן פתאום הופך למותחן. מתח זה סבבה. אבל השאלה 'מה יקרה', עבורי, אמורה לעמוד ברקע של קריאה טובה, לא במוקדה. ב- The Bee Sting שאלה זו היא הופכת במפתיע לעיקר, וכאילו עברנו לקריאת רומן מסוג שונה. זה לא רע, בטח אחרי החיבור האיתן עם הדמויות שיצרנו קודם לכן, אבל המעבר אינו חלק.

 

ספטמבר, 24

 

Paul Murray, The Bee Sting, , Farrar, Straus and Giroux, New York, 2023