'הגלים' הוא שירה בפרוזה. מהשירה וולף נוטלת את הדחיסות הלשונית, הפּרימוּת, חוסר הלינאריות של מחשבה אנושית, היכולת ליצור אינטימיות  עם חוויית חיים אחרת דרך פרגמנט, הרצון לנסח את התת-קרקע של רגעים, הבלחה בלתי מוסברת של שבר זיכרון. מהפרוזה, וולף לוקחת את יומרת הרומן ללכוד דיאכרוניות: הניסיון להציג חוויית חיים על השתנותה בזמן.

לכן יש ב'הגלים' דמויות. שש. שלושה גברים ושלוש נשים. יש בינם הבדלים ביוגרפיים ושונוּת בדיבור - הדמויות 'מדברות' אבל לא בדיוק זו לזו, וזה גם לא בדיוק דיבור, ובכל מקרה, לא נכון לחשוב כאן התחקות אחר ששה סיפורי חיים. מטרתה של וולף היא לנסח חוויות חיים. המקטעים השונים בספר—אקרא להם 'פרקים'—מתייחסים לשלבי קיום שונים: ילדות, נעורים מוקדמים, יציאה לחיים, גיל עמידה, זקנה. בין הפרקים משובץ תיאור קצרצר של השמש המאירה גלים או טבע בזמנים שונים של היום. קצת כמו שבע המערכות של חיי אדם בנאומו המפורסם של ג'ק ב'כטוב בעיניכם': היעד הוא ללכוד משהו מהלוז של פרקי חיים שונים דרך מספר דמויות. אבל בעוד שג'ק מתאר את פני השטח של שלב חיים—המאהב, הלוחם, איש המקצוע הבטוח בעצמו, הזקן הפתטי—וולף שואפת ללכוד משהו טקטילי, אנרגטי, תת-ספי...

     האם הניסוי הספרותי הזה הצליח? לטעמי לא. הוויתור על סיפֵּר מארגן, על בניית דמות, על עלילה, על עיגון בהקשר, מייצרים קריאה שמגיבה לאמת של רגע, אבל באופן נטול מסגוּר. נכון, 'הגלים' שוב ושוב טוען נגד סיפוריות, מוקיע את הבדיה המובלעת בכל ניסיון להכפיף חיים למסגרת נרטיבית:

Like children we tell each other stories, and to decorate them we make up these ridiculous, flamboyant, beautiful phrases. How tired I am of stories, how tired I am of phrases that come down beautifully with all their feet on the ground! Also, how I distrust neat designs of life that are drawn upon half-sheets of note-paper. I begin to long for some little language such as lovers use, broken words, inarticulate words, like the shuffling of feet on the pavement. (p. 138)

 

בסדר. לא סיפורים. אבל אם 'הגלים' זו התוצאה, יש לה מחיר. עניין. רומן מניח ומייצר עניין בדמות או בהתרחשות, ורק אז צולל לעומק. כאן השירה עובדת, אבל צפה תחושה שניתן פשוט לדגום את הספר במקום לקרוא אותו ברצף.

במשפט: הניסוי מרתק, התוצאה מתישה.

     אבל עניין מסוג אחר מלווה את הקריאה. העניין בוולף ובמוח שמסוגל בכלל לכתוב משהו כזה. עצם הניסיון לנסח באופן הזה חווייה אנושית, גם אם לא מחזיק קריאה, מרגיש אותנטי. פסקה שמעבירה תחושת שררה כשאדם נכנס למשרדו וחותם על מסמכים. שתי פסקאות שמנסחות את כוחו של יופי אצל אישה מחוזרת. והכל דרך גלישה אל רבדי חוויה שמצויים בתווך בין המנוסח לגולמי. הנה, למשל, תיאור בשלושה משפטים של חוויית אישה שהפכה לאם:

 

I have lost my indifference, my blank eyes, my pear-shaped eyes that saw to the root. I am no longer January, May or any other season, but am all spun to a fine thread around the cradle, wrapping in a cocoon made of my own blood the delicate limbs of my baby. Sleep, I say, and feel within me uprush some wilder, darker violence, so that I would fell down with one blow any intruder, any snatcher, who should break into this room and wake the sleeper. (96)

 

אין כאן מניירה. זו ספרות לא סתם של רגש, אלא של בשר—a cocoon made of my own blood, darker violence—ספרות שקוראת אותך.

 עוד מילה על השירה שלה בפרוזה. כשאני מלמד את 'פלאש' שלה (ביוגרפיה של כלב), אני מתעכב על רגע בו וולף נדרשת להמחיש יכולת תיאור עילית. היא כותבת  "אולי שייקספיר כשכתב את 'אנטוני וקליאופטרה' היה מסוגל...". ההצבעה דווקא על המחזה הזה אומרת משהו. גם עבור קוראים מיומנים, שייקספיר נוטה להיות מקשה אחת. אבל אלה מאיתנו שחיים עם שייקספיר למדו לזהות פיוטיות מיוחדת ברגעים מסויימים ב'אנטוני וקליאופטרה'. וולף, באגביות שלה, מסגירה אוזן נדירה לאיכויות שבדרך כלל נחוות באופן הומוגני.

      והטווח שלה. קשה להאמין שספריה נכתבו על ידי אותו אדם. 'מרת דאלווי' ו'אל המגדלור'. 'פלאש' ו'אורלנדו'. מה בינם לבין עצמם? מה בינם ל'הגלים'? סופרת שפשוט סרבה לזהות את עצמה עם כתיבה מסוימת, והמציאה את עצמה כל פעם מחדש.

 

אוגוסט, 2026

 

 

Virginia Woolf, The Waves, Penguin Random House, New York, 2016 [1931].