בגלל ש Good Material מתאר קומיקאי שנפרד מבת זוגו, ובגלל שיש בו כמה וכמה מצבים קומיים, קל ליפול לקריאה משטיחה שלו (הזדהתי/לא הזדהתי, צחקתי/לא צחקתי). אם תקראו, גם תצחקו, לפעמים בקול. אבל בניגוד לדיונים הספורים אודותיו שמצאתי ברשת, שבגרסתם הרעה מיפו אותו אל היררכיות מוכרות של פוליטיקת זהויות ("האם באמת בא לי לקרוא על ייסורי הפרידה של סיסג'נדר לבן הטרוסקסואלי בגיל שלושים?" וכאלה...), מצאתי ברומן התעמקות במספר תכנים משמעותיים: בדידות גברית, נתק זוגי, פערי פְּנים בין נשים לגברים, ההתמכרות לסטוקינג, והממשק בין ציפיות עצמיות לנורמות חברתיות (נורמות שנותרו דכּאניות למרות שכולנו כה פתוחים ומקבלים...).

     אלדרטון באמת מנסה לכתוב גבר בגוף ראשון לאורך רוב הרומן (בסופו נקבל את נקודת מבטה של גֶ'ן, ממנה נפרד). קצת כמו כשגברים כותבים נשים, למדנו לשאול אם התיאור אמין. במידה רבה, כן. אלדרטון כותבת את הגבר המצחיק, שעובר משבר ממשי לעצמו, אך משעשע עבור היתר (נזכרתי ב- 'יום הולדת שמח, נוח' המצוין של נועם זיו, שנעלם מספרייתי בנסיבות חשודות...). אנדי לא מצליח להבין מדוע ג'ן עזבה אותו. הוא גם לא יכול להמשיך הלאה. גרוע מכך, הוא אינו מסוגל להביא את עצמו לשיחה ישירה ונוקבת אודות רגשותיו. חבריו מודעים, כמובן, למצבו. אבל הבלוף של 'החֶבְרֶה', של 'חברי אמת' גברים, נחשף. כן, הם יעלו על מטוס לחלץ אותך מהקילימנג'רו. הם יסתירו אותך במרתף ביתם כשתסתבך עם העולם התחתון. הם ילוו לך כסף, הם יתנו מזמנם, הם יסעדו אותך כשתחלה, ויספידו אותך ברגש אמיתי כשתמות. אבל לא תוכל ולא תרצה לשוחח אתם על רגשותיך. אם תסבול, אם תתרגש, אם תשמח, הם יהנהנו בדממה, או יפטירו משהו עילג, או יקלילו, או יחגגו אתך, או יטפחו על שכמך... זה לא כי הם רעים, או עוורים למצבך. הם פשוט מוגבלים למחוות אמפטיות סגורות ('ככה זה', 'באסה'), או למתן עצות, או להדהוד נבוב של מצבך—וזאת אם למזלך יש לך בכלל חברים...

(הכללתי, כן? ברור שאתה שונה...)

     אנדי מודע לפער בין חבריו שמזמינים אותו לבילוי אחרי הפרידה, לחברותיה של ג'ן שמוציאות אותה לסופשבוע. במקרה שלו, מתחילה התדיינות ווטסאפ מתישה סביב תיאום המפגש, שנדחה עוד ועוד. חברותיה של ג'ן, לעומת זאת, באמת מפנות זמן. אבל הבעיה אינה החברים, אלא, שכשהמפגש  יוצא סוף סוף לפועל, חוסר יכולתו להנכיח בשיחה את מה שאיבד. לגבר עצמו לא ברור מה הוא מחפש להשיג בשיחת הנפש החברית. לא מפתיע שכשלקראת סוף הרומן אחד מהחברים הללו עובר פרידה בעצמו, אנדי כותב לו מכתב חווייתי מפורט, אבל אינו שולח אותו.

     אנדי גם לא מסוגל למצוא חלופה לחברים. הוא פונה לפסיכולוגית, אבל הוא עושה זאת תחת שם בדוי, ובשיחה מתאר את עצמו בתפקידה של ג'ן שנפרדת מבן זוג ומנסה להבין את עצמה יותר. כלומר, הוא משקר לפסיכולוגית. זאת כדי שהיא תנתח עבורו את ג'ן במקום לסייע לו להבין את עצמו או לדבר את עצמו... והמוגבלות הזו שלו הופכת לכואבת ממש, כשנקבל את נקודת מבטה של ג'ן. או אז נבין שהרבה ממה שהעסיק אותה—האם היא מסוגלת/רוצה זוגיות/ילדים, האם היא מסוגלת לדחות עוד את ההכרעות הללו, בדידותה כשעוד מחברותיה הקרובות הופכות אימהות—נותר לגמרי אצלה. אנדי אינו ער לקמצוץ מכל זה. מן העבר השני, צריך להודות שהיא גם לא מתעקשת לספר...

     ג'ן שותקת את שחשוב לה, אולי בגלל שחלק מהשאלות הללו קשורות בערכה של זוגיות בכלל, וזו לא שאלה שניתן להעלות מול בן זוג. ג'ן גדלה בבית בו הזוגיות ההורית הייתה בעצם בלוף (היא גלתה שאביה בוגד באמא, והוא אילץ אותה להתחייב לשמור על כך בסוד--שמעתי על אישה ממשית שזכתה ב'מתנה' כזו מאביה...). ישנן חוויות שמערערות הַסְללות אוטומטיות. מי אמר שהביחדנס הזה מתאים לי? איש מאלה שסובבים אותה לא מעלה את התהייה הזו. עבור מי שנמצא בזוגיות, כל שיאמר יהיה נגוע בכשל האישוּש. משום כך, אם מישהי כבר שואלת שאלה זו ברצינות, היא נותרת איתה לבד.

     אולם למרות שג'ן מפורטת ומעניינת יותר מאנדי, כשהיא מנסחת את האופן שהיא רואה אותו, מגבלותיה עולות אל פני השטח. היא מזהה את הצורך שלו באישור חיצוני. זוהי טריטוריה מוכרת. היינו שם עם גברת רמזי של וירג'יניה וולף, ושמענו על כך מתאורטיקניות כמו פיירסטון וג'סיקה בנג'מין. גברים והצורך שלהם בהערכה. גברים והאופן בו, בשלב מסוים, הם מתעדפים תיקוף חיצוני על פני אהבה. אולם הצורך של אנדי להופיע מול אנשים ולהצחיק אותם, קשור לא רק באישור. הקומיקאי היוצר חווה משמעות ברגעים בהם יצירתו פוגשת מישהו אחר, מישהו שלא חייב לו דבר. הקטע עם צחוק, הוא שהתגובה עוקפת מלים: אם הצחקת אותי, כנראה שתדע.

     אז ג'ן עיוורת לעולם החווייתי של אדם יוצר. עיסוקה בביטוח משלוחי ספינות חוסם בפניה את הסינרגיה בין משמעות ליצירת תגובה חיצונית, סינרגיה שמפעילה ומכוננת אנשים יוצרים. לרדד זאת ל'צורך בהערכה חיצונית', פרושו להחמיץ את ערכי הליבה של האדם שחלקת אתו כמה שנים. אם לא ראית זאת, אז האטימות היא גם שלך.

 

פברואר, 2025

 

Dolly Alderton, Good Material, Knopf, New York, 2024