היה לא מעט רחש סביב הנובלה הזו ברשת, עוד לפני שהיא הייתה מועמדת ל   National Book Award ואוזכרה כאחד ממאה ספרי 2024 ש'חובה לקרוא' על ידי הטיימס (רגע, מי, לכל הרוחות, קורא מאה ספרים בשנה?). לא קשה להבין מדוע: אישה נכנסת לבריכה ביום קריר בנובמבר, ומסרבת לצאת במשך שמונה שעות. אישה נורמטיבית, עם בעל נורמטיבי, ושני ילדים נורמטיביים, בקומפלקס מגורים נורמטיבי, בעיר אמריקאית נורמטיבית. בשמונה השעות הללו, העלילה תדלג מנקודת מבטו של הבעל לשלה. מי לא ישארו לנסות ולהבין מדוע הגיעו השניים לרגע כזה? ואם אסגיר שבסופו של דבר הוא מזנק למים בבגדיו, שכנעתי אותך סופית?

זהו סיפור אודות זיוף בתוך נישואין, וזאת כחלק מזיוף כולל יותר, בנוגע לחיים. אצל שניהם—קטלין וורג'יל—בקעה מתישהו הקריאה להיות משהו שונה. היא יכולה הייתה להיות טניסאית מקצועית. הוא הוקסם מנגינת הסקסופון של צ'רלי פארקר, ופלרטט עם מחשבות לפנות לתחום. שניהם ויתרו, מסיבות טובות (אולי). הבעיה אינה הוויתור, אלא החלופה האפרורית שהשניים אמצו. אצל שניהם אין מדובר בוויתור על כישרון אדיר, משהו שהאנושות תחמיץ. אבל כוחה של הנובלה טמון בדיוק במינוריות של ההחלטה. אנת'וני מספרת את סיפורם של המון אנשים שזיהו שכשרונם במשהו שהם אוהבים אינו מרשים. הרי אין מתאם הכרחי בין אהבה למשהו ויכולת לבצעו ברמה הגבוהה ביותר. ההכרה המפוכחת בכך אצל קטלין וורג'יל מאפשרת לספר הזה לדַבֵּר אמת.

     הצימוד בין ספורט ואומנות חשוב. בשני התחומים יש עילויים ספורים. אחריהם מגיעים היתר. מה נגזר על סקסופוניסטים שאינם צ'רלי פרקר, אבל גם אינם חובבנים? מה דינן של טניסאיות שאינן ברמתה של מרגרט דופונט (הגיבורה של קטלין)? הרתיעה של קטלין וורג'יל מובנת. היא נובעת מהאכזריות המובנית אל תחומי צל“ש או טר“ש. לגמרי ברור מדוע משתלם לוותר על מרחבי עשייה של הכל או לא כלום. עדיף להסתפק במשלח יד בו אפשר פשוט להיות טוב (מורה, רואה חשבון, סוכן ביטוח... שזה מה שורג'יל בחר להיות). צריך להיות אטום כדי להאשים את מי שזיהו מראש את העתיד הלא מלבב שנגזר על הסתם מוצלחים, ובחרו בחיים מסוכנים פחות.

     הכל טוב, רק שהשקר הקיומי הזה מוביל גם לשקר זוגי. הנישואין של הזוג בקט מבוססים על אי ידיעה וחוסר שיתוף. בחרתי בך כי את לא תשאלי אותי, ואת בחרת בי כי אני לא אשאל אותך. החשאיות הופכת במשך הזמן לרמאות, מתרחבת למעגלים נוספים, ומזהמת את הכל (לא אספר פן אקלקל). השביתה מרצון בבריכה של קטלין היא ניסיונה לשבור את מעגל השקרים. אנת'וני חותמת את הנובלה בנקודה בה לא נדע להיכן הזוג יגיע אם וכשיתחילו לדבר אמת. בהינתן אופי סודותיה של קטלין—ואתם לא רוצים לדעת—קשה לדמיין כאן סוף טוב...

שם המשפחה 'בקט' לא נראה לי מקרי. העלילה ממוקמת ב - 1957, תקופה חלומית עבור מעמד הביניים האמריקאי. בראש ובראשונה, מיקום כזה מאפשר להציג את אופייה החלול של סוג מסוים של נורמטיביות. אבל במקרה (או שלא), זו גם השנה בה סמואל בקט פרסם את 'סוף משחק' שלו, מחזה בו זוג נשוי ממוקם בתוך שני פחי אשפה ומתקשרים זה עם זו מתוכם. אצל סמואל בקט כלל אין אשליה: המציאות מעופשת ללא יכולת למסך או להסתיר, כך שהנסיון לחתור לזוגיות ללא תחפושות יוביל לישימון רגשי. אולי לשם מכוונת אותנו אנת'וני.

מילה על כותרת הספר. The Most, בשפת המקור של מורה הטניס של קטלין, צ'כית, משמעות המילה היא 'גשר'. כלומר, הכותרת היא אנגלית-לכאורה, צ'כית בפועל, ונכון עשתה מתרגמת הספר לעברית, רחל פן, כשתרגמה את כותרת הנובלה ל'הגשר' (גם אני הופתעתי שנובלה שיצאה ביולי 24 כבר תורגמה...). גשר הוא חיבור בין אנשים, אבל גם מתחם הסוגר עליך, ועלול להוות נקודת תורפה. בטניס שקטלין לומדת, 'הגשר' הוא גם שם של תכסיס.

ואם תקראו, תדעו בדיוק כיצד אנת'וני מנצלת בתחכום את כל המשמעויות הללו...

 

ינואר, 2024

 

The Most, Jessica Anthony, Little, Brown and Co., New York, 2024