Miss Skinner has turned looking into loving! The first rule of art. Looking into loving!

לא חשבתי שאקרא ספר של וינמן כה מהר אחרי Tin Man  הקסום שגמעתי באוגוסט. אבל יצא שהגעתי לחנות הספרים המכזית בקיוטו, Maruzen, ולא איתרתי שם את הספרים שרשמתי לעצמי לקנות. Still Life של וינמן ישב שם בכריכתו הרכה והמחוספסת וקרץ לכיווני. היתר היסטוריה...

הרומן המתוק הזה נע בין לונדון לפירנצה. הוא מדלג בין מלחמת העולם השניה עד לשנות השבעים, אבל גם מביט אחורה לפירנצה של תחילת המאה העשרים. זהו אינו ספר של דמות אלא של מספר דמויות, שעל לפחות חמש מהן –יוליסס, פֶּג, אליז, אבלין, וקְרס—שווה להתעכב ולהרחיב. לא שאעשה זאת. אניח שתאמינו לי שוינמן כותבת דמויות שלא סתם מעוררות הזדהות אלא חיבה. קל לבלבל בין שתי התגובות הנבדלות הללו: קיימים גיבורים ספרותיים שמזמינים הזדהות אבל לא אהבה. ישנם גם נבלים ספרותיים שמייצרים חיבה, אבל לא הזדהות. וינמן יודעת לייצר אהדה חמימה לדמויותיה, גם הפגומות שבהן. הקבלה ההדדית בין הדמויות בעולם האנושי שהיא מייצרת כה חד משמעית, שגם הקורא (לפחות אני) מוותר על הצורך להאשים דמות על משהו, ולמחול. רוצה לומר שאווירת הנדיבות וחיוב-עולם ששורה על כל עמוד, מדבקת, מהספרים שרואים אנשים קוראים בהם ומחייכים.

    כמו ב- Tin Man, גם ב Still Life וינמן כותבת עולמות חד-מיניים מתוך חיבה ובלי להעניש את גיבוריה. וינמן, לסבית בעצמה, פורסת ב Still Life  מספר קשרים זוגיים בין נשים, גם בוגרות, וגם אהבה ראשונה בחלקו האחרון של הרומן. למרות שנרמז על קשרים הומואים אודות שלושה מהגברים ברומן, הזרקור מופנה יותר לאהבת נשים. עם זאת, כמו בכל ייצוג הטרונורמטיבי טוב, מהר מאוד זה לא ממש משנה לך: אהבה היא אהבה היא אהבה...

אתגרה של כתיבה מתוקה הוא לא לגלוש לכתיבה סכרינית. ההקשר הפירנצי של חלקים רבים ברומן מעצים את האתגר. וינמן חוגגת את פירנצה: האיטלקית, האיטלקים, האומנות, הניחוחות, המאכלים היין, האופן בו אור היום מתפזר על רחובותיה, על בתיה, על נהר הארנו... כל אלה פוגשים דמויות שניחנו בחושים, ברגשות ובמוח המסוגלים להגיב אל כל הטוב הזה. אין כאן סכריניות משום שהתגובה לאומנות כנה: אומנות היא ביטוי של חרות, אבל גם מזמנת חופש. משהו בפירנצה מוציא אנשים מהארון, לפעמים רק לנשיקה חטופה, לפעמים להמרה זהותית, וקשה לנתק בין מערבולת החושים שאומנות איטלקית מחוללת לבין הכמיהה לנגוע בגוף אסור.

     אופן נוסף בו סכריניות נחסמת, קשור בהעדר ניסיון לטשטש כאב. איכות שעוברת גם ב Tin Man וגם Still Life, היא האופן בו הקשר הטרונורמטיבי מניח להֶסדרים אישיים לא שגרתיים להתממש. פג מעבירה את בתה, אליז, לאפוטרופסותו של יוליסס כשהיא בת תשע כשהוא עוזב לפירנצה. לכאורה, נטישה אמהית בלתי נסלחת. בפועל, מתהווה משהו יפה בין כל השלושה. כאב הוויתור ההורי ממשיך לייסר את האם ובתה. אבל נכנסים לתמונה רגשות משלימים, עזים לא פחות, כך שטינה או חרטה נותרים משניים. כוחה של הפרוזה של וינמן טמון בכך שהתמורות הללו אמינות, ונותרות אפשרויות אנושיות נגישות.

 

     ואם לא ניתן להעלים את הכאב, ניתן (לפעמים) לעטפו במתיקות. ראו למשל את התאור הבא של אליז אחרי שאהבתה הראשונה (רומי) שברה את ליבה:

 

Alys is wearing cut-off shorts and an old shirt of Ulysses's. She wears sunglasses and her face is bronzed and she looks older than her years. Just by a year or two, but that is enough to secure the tentative beginning of adulthood. Whilst swimming in those crystal waters, a seed has been planted: She will leave home in two years' time. She will go to art school. Live in London. She will love again many times. And each time will be as exhilarating as the last, and each person will be the one because she will love deeply and be loved deeply back. Her smile is wide because she senses something is germinating. She's only thought of Romy eleven times since she's been there...

 

כשקראתי את המשפטים הללו, חשבתי על אדם קרוב לי שחווה לאחרונה שברון לב, ושהתיאור הזה, אודות אהבה נטולת בלמים, לוכד במדויק. (כן, הרשימה הזו מוקדשת אליך!).

 

נובמבר, 2024

 

Sarah Winman, Still Life, 2017, Penguin