יש ספרים שהם טיפוס בעליה. אינך מפסיק לקרוא אותם, אבל אתה מייחל קצת יותר מדי לרגע שתסיים. קראתי מספר ספרים כאלה בשנה האחרונה – Possession ,Amongst Women, The Blue Guitar, כולם טובים, אפילו מצוינים בדרכם, אבל גם מייגעים. לפעמים הלאות היא פועל יוצא מהשאפתנות של הספר  (באייט), או המרחב הרגשי המורבידי בו הוא מתמרן (מקגהרן), או המורכבות והמרקם העשיר של הפרוזה עצמה (באנוויל). לפעמים, הגורם להתשה מחמיא פחות לרומן. אצל ארפנבק הבעיה ממוקמת בעורך (אם היה כזה). זהו ספר טוב שיכול היה להיות משובח, לו מישהו מעט פחות סלחני היה מציב התנגדות מושכלת למֵחַבּרת. (וכן, אני כותב זאת למרות שהספר זכה בפרס הבוקר הבינלאומי ב-2024).

אפתח בנִראוּת (שטחי שכמוני) ואציין שהספר עצמו—המהדורה הפיסית של הוצאת New Directions—הוא מהיפים שיצא לי למשש, הן ברמת העיצוב, והן באיכות הדפים והקריאוּת של הטקסט. התרגום של הופמן (לא שהשוויתי למקור), נקרא כמו ספרוּת שמישהו כתב, לא כתרגום. הספר מזמין, וזה חשוב.

הרומן עצמו עוסק בסיפור אהבה בין הַאנְס לקתרינה. הוא סופר בן חמישים ושלוש (נשוי עם ילד). היא נערה בת תשע עשרה. הרומן מלווה אותם לאורך שש שנים (1986-92) במזרח גרמניה (ברלין המזרחית שבמהלך הרומן הופכת לברלין המאוחדת). האהבה אינה מזויפת. ארפנבק יודעת להתמקד בפרטים שמעבירים אינטימיות ממשית. למשל, הזוג מקיים טקס: כשהם יוצאים ממסעדה, הוא מלביש אותה במעילה. תחילה הוא אוחז במעיל והיא לובשת אותו 'הפוך', עם פניה אליו, וכך היא יכולה לחבק אותו. אחר כך היא פושטת את המעיל, ולובשת אותו באופן 'הנכון'. לא צריך הרבה מעבר לכך כדי ללכוד זוגיות אוהבת...

        עם זאת, כמעט מן הרגע הראשון, האהבה אינה סימטרית. האנס אוהב באמת. הוא לפעמים פוסע על אוויר כשהיא איתו. אבל עוצמת אהבתה של קתרינה (דמות שהיא בת גילה של המחברת, דרך אגב), היא מסדר שונה. בעוד שהאנס מפצל את חייו למגרות—עבודתו  משפחתו, עמיתיו, המוסיקה שהוא מאזין לה—עבור קתרינה האנס הוא מרכז עולמה, זאת על אף הנרקיסיזם והאלימות הרגשית (והלא רגשית) שהוא מפעיל כלפיה.

        האיכות הסאדו-מאזוכיסטית ברומן מתפקדת בשלוש רמות שונות: ליטרלית, האנס באמת מצליף בקתרינה כחלק מהסקס בינם; רגשית, האנס מחייב את קתרינה לטקסי ענישה עצמית אחרי שהיא 'בוגדת בו' (נניח); וסמלית, היריעה ההיסטורית של הרומן מרמזת על האופן בו הדור הגרמני הצעיר נענש בלי סוף על ידי דור המלחמה המבוגר, כך שענישה-חרטה הופכת לאלגוריה להעברה בין דורית של הכתם הגרמני.

הרגעים היפים ביותר ברומן קשורים למורכבות הזו, סביב סאדו-מאזו. הם קשורים לערב בו קתרינה בוגדת בהאנס ושוכבת עם ואדים, בן גילה, ברגעים בהם האנס כותב לה מכתב תשוקה. ארפנבק מזגזגת בין הדמיון המיני של האנס לבין זה של קתרינה. משפטי הפעולה הפורנוגרפיים של האנס חלולים וגדועים, והמינוח שלו שאול מפורנו. זאת לעומת החיבור הקרוב ורווי התשוקה האוהבת בין ואדים לקתרינה. גם כאן הטקסט בה בעת מדבר רגש ודמויות, אבל גם דבר מה מופשט יותר. קירבה, אפילו כשהיא מתוחמת לבני דורך וגם כשאינה כרוכה בענישה, אינה יכולה להתעלם באמת מהזיקה בין דורך לבין הדור שמעליך ומה שהוא מאלץ אותך לעשות. למעשה, לא נזכה לחוות את האהבה שקתרינה מסוגלת ליצור עם בני דורה, שלא תחת צילו של האנס ודרישותיו ממנה.

אז יש לרומן הזה עומק למכביר. איכותו דווקא מחדדת את הצורך בעריכה אסרטיבית, שהייתה גואלת אותו מליקוייו. כך, למשל, גודש הפרטים התרבותיים שמקיפים את הזוג—הדיונים ביצירות מוסיקליות, מחזות, שירים—עובר לא כאפיון סביר של סופר ומי שעוסקת בעיצוב תפאורה, אלא כשריון קשקשים שהולבש על הפרוזה. כך גם לגבי הפרטים ההיסטוריים אודות יחסי רוסיה מזרח-גרמניה. כך גם לגבי גם האירועים הסמוכים לנפילת חומת ברלין. במקום התמקדות במעט שמעביר את המרובה, יש אצל ארפנבק ליקוט לא בררני מכל הבא ליד. יוצא שהטקסט מתרחק ממך. עורך בלתי מתפשר היה אולי גם מצביע על כך שכתיבת הסקס שלה דודתית או סתם עוינת, שסוד שמתגלה בסוף הרומן לא מעלה ולא מוריד, ששלב הענישה העצמית של קתרינה נמרח עד כדי כך שקוראים רבים יקוו שהיא פשוט תקום ותהלום בראשו של האנס היבבני עם מגהץ מזרח גרמני כבד...

 

[טוב, אולי אני עוין מדי בגלל ההמתנה באוגוסט 24 למתקפת טילים מלבנון ומאיראן...].

 

אוגוסט 24

 

Jenny Erpenbeck, Kairos, New Directions, Michael Hofmann (trans.), 2023 [2021)