הגעתי ל'אורלנדו' אחרי שנבחר להיות היצירה שתעמוד במוקד יום הלימוד החוגי של אחד מהחוגים בהם אני מלמד. לא הכרתי את ה'ביוגרפיה' הזו קודם לכן ואהבתי אותה מספיק כדי לשוחח עליה ביום הלימוד עצמו. מצאתי בה המון.

כבר כתבתי כאן בעבר על האופן בו אני מגלה ספרים דרך בחירות של סטודנטיות וסטודנטים. אז בנוגע ל'אורלנדו', גיליתי את ההומור של וולף, תכונה שלא ייחסתי לה קודם לכן. שלושת הספרים האחרים שלה שאני מכיר )  (Flush, To the Lighthouse, Mrs. Dallowayחפים מהומור. אפילו 'פלאש', ביוגרפיה של כלב, על כל מעלותיו, שומר על כובד ראש. ב'אורלנדו' – אולי בגלל שוולף לא תכננה לפרסם אותו כספר (אם מאמינים לה), אולי בגלל שהספר הוא גם סוג של מכתב אהבה לאישה מסויימת—נחשף  (עבורי) פן חדש בכתיבתה: היכולת והרצון להצחיק. יש מספר דוגמאות שאני יכול לבחור, אבל הנה, למשל, משפט באורך של פסקה שנותר קריא וברגע מסוים מתחיל להשתעשע אודות אורכו המופלג:

 

As this pause was of extreme significance in his history, more so, indeed, than many acts which bring men to their knees and make rivers run with blood, it behooves us to ask why he paused; and to reply, after due reflection, that it was for some such reason as this. Nature, who has played so many queer tricks upon us, making us so unequally of clay and diamonds, of rainbow and granite, and stuffed them into a case, often of the most incongruous, for the poet has a butcher's face and the butcher a poet's; nature, who delights in muddle and mystery, so that even now (the first of November 1927) we know not why we go upstairs, or why we come down again, our most daily movements are like the passage of a ship on an unknown sea, and the sailors at the mast-head ask, pointing their glasses to the horizon; Is there land or is there none? to which, if we are prophets, we make answer 'Yes'; if we are truthful we say 'No'; nature, who has so much to answer for besides the perhaps unwieldy length of this sentence, has further complicated her task and added to our confusion by providing not only a perfect rag-bag of odds and ends within us--a piece of a policeman's trousers lying cheek by jowl with Queen Alexandra’s wedding veil--but has contrived that the whole assortment shall be lightly stitched together by a single thread.

 

אולי מה שאחראי להומור הוא הרצון לפוגג את האיום שמעוררים התכנים. Orlando עוסק באהבת אישה לאישה, באהבת אישה לאישה שמציגה עצמה לפעמים כגבר. בתוך עולמות תשוקה הטרו-נורמטיביים לצחוק שמורים תפקידים שונים: הוא מנרמל, הוא יוצר קשר, הוא מנכיח, הוא מרגיע... אם הספר בכללותו הוא, כפי שתיארו אותו, 'מכתב האהבה הארוך והקסום ביותר בתולדות הספרות', אותו כתבה וולף המאוהבת לורג'יניה סקוויל ווסט (שאהבה אותה בחזרה), ואם וולף ניסתה לעשות צדק לנזילות המגדרית של ווסט, הומור הופך מתבלין אפשרי לתוסף חיוני.

   ואם כבר נכנסים לנקודה האנדרוגינית, יהיו מי שיבקרו את וולף על העדר מבט מעט יותר חודר אודות היחס בין מין ביולוגי לזהות. אם ב'פלאש' וולף מסוגלת לנסות לדמיין כיצד מרגיש עולם חווייתי המושתת לא על ראייה אלא על ריח, כאן ההמרה המגדרית של אורלנדו—אי שם במאה השמונה עשרה אורלנדו מקיצה בוקר אחד כשהיא כבר אינה גבר אלא אישה—נטולת משמעות פנימית. כאישה, אורלנדו שמה לב מהר מאוד לאופן השונה בו היא מתנהלת בין גברים. אך אלה תצפיות כמעט אנתרופולוגיות אודות הבדלים ביחס של אחרים כלפיה, לא חוויית גוף ומגדר שונה שלה. נדמה שלוּ אחרים לא היו מגיבים אליה אחרת, אורלנדו כלל לא הייתה שמה לב שמשהו משמעותי ארע בחיה, משל נשרה אחת מבהונותיה ולא פין...

    אז אולי הגימוד של משמעותו הפנימית של השינוי קשורה לפמיניזם של וולף והתמקדותו בזכויות שוות, קניין, מימוש פוטנציאל וחתירה להעלמת אי שוויון מגדרי. אם מגדר הוא לא יותר מבגד חיצוני, הבלטת שונות בין מגדרים קשורה לחשיפת צורות שונות של אי צדק ואי שוויון. מנקודת מבט של פמיניזם מאוחר יותר—פמיניזם של דמיון/שוני—וודאי מנקודת מבט שמבקשת להציג באופן מלא חוויות של זרוּת עמוקה כלפי מגדר מולד או כלפי הצורך לאלץ עצמך אל תוך תפיסות מגדר בינאריות, ההקללה שמבצעת וולף למשמעות החווייתית של מיניות ביולוגית, היא עיוורון במקרה הטוב, התעלמות במקרה הרע.

     העומק והחידוש ברומן זה, מבחינתי, קשור לאופן בו וולף מתמודדת בהצלחה עם שני אתגרים: הכשל בכתיבת ביוגרפיה והכשל של כתיבת אהבה פומבית לאהוב ממשי. כשל הביוגרף קשור לבדיחה המקופלת במשפט שציטטתי: כל ניסיון לכתוב סיפור חיים ייכשל. תיכשל אם תנסה לכתוב את חייו של אחר. תיכשל אם תנסה לכתוב את סיפור חייך. זאת משום שסיפור הוא צורת ארגון המתעלמת מערב רב של קולות בלתי מתיישבים. באשר לכתיבת אהבה, האתגר הוא לכתוב לאהוּב מבלי לקרוץ ללא הרף לקורא. ג'ון דן נכשל בכך. כך גם שייקספיר. וולף מצליחה. היא כותבת ביוגרפיה שהיא גם מכתב אהבה שסקוויל ווסט עצמה מגיבה אליה באופן נלהב, ובכך מספקת לה תוקף. דווקא המבנה הפנטסטי של הביוגרפיה הבלתי אפשרית הזו—אישה שהיא גם גבר שחיה שלוש מאות שנה—מאפשר לסיפור החיים ללכוד את המסוכסך והבלתי מתיישב באופן שהוא בה בעת חוגג את הנמענת האהובה וגם נתפס על ידה בתור ניסוח עמוק של כל מי שהיא.

 

יולי, 2024

 

Virginia Woolf, Orlando, Penguin UK, 2019 (1928)