הגעתי ל"כל השמות" כי סטודנטית כותבת עבודה על הרומן ורציתי להיזכר בו. כששלפתי אותו מהמדף גיליתי שקיבלתי אותו כמתנת יום הולדת מחבר יקר לפחות לפני עשרים שנה. בטווחי זמן כאלו, אני כלל לא בטוח אם קראתי את הספר בזמנו אם לאו (כבר יצא לי לחשוב שאני קורא ספר לראשונה, רק כדי לגלות הערות שלי אחרי מאה עמודים...).
סאראמאגו עובר לי לפעמים כגרסה מרוככת של קפקא. הוא שואל מקפקא משהו מהמוזרות והניכור (“כל השמות“ הזכיר לי את “הטירה“) רק בלי העוקץ המסוייט שקיים אצל קפקא (פעם יצא לי לסיים סיפור של קפקא ופשוט לצווח...). סאראמאגו גם עובר לי כגרסה תקשורתית יותר של מאראקס והריאליזם המאגי שלו. הגלישה שלו למעיין זרם תודעה—לא המונח המדוייק, אבל מילא—מרגישה לי מעט מנייריסטית, למשל, ההנמקה לאופן הייחודי בו הוא כותב דיאלוגים לא ברורה לי.
עם זאת, “כל השמות“ מעורר מחשבה, בעיקר באופן בו הוא מציג דימוי של מעשה הכתיבה עצמו. ז’וזה, הדמות הבדיונית שהיא גם שם המחבר, הוא פקיד בלשכה לרישום אוכלוסין, שמחליט יום אחד לצקת חיים לנשואת אחד מהכרטיסים שהוא במקרה שולף. הכרטיסים כוללים את המידע היבשושי ביותר: מין, תאריך לידה, נישואין, גירושין, מוות. ז’וזה פשוט מסרב להסתפק בכך, ופותח בחקירה ענפה, אובססיבית, בכדי ליצור תמונה מעט שלמה יותר.
הוא יכשל, לא מפאת חוסר נחישות אלא כי הדרך בה הוא מנסה להגיע לעוד מידע—עיון בארכיון של בית הספר בו למדה האישה אותו הוא מחפש, ביקור בקברה, כניסה לדירתה—יותירו אותה בעולם הנתונים, פשוט יהיו יותר מהם.
הספרות היא בעצם החלופה לבלשוּת המידע הזה. בעוד ז’וזה הבדיוני טרוד באיתור נתונים שלא יעלו ולא יורידו, ז’וזה סאראמאגו מייצר ומנכיח את הפקיד האפרורי הזה, על מאווייו ועולמו. המטאפיקציונאליות הזו אינה היטל פרשני פרוע. במספר רגעים ברומן, נרמז שז’וזה (הפקיד) כותב את הספר שאנו קוראים. האופן בו דמות בדיונית משתלטת על המחבר ומובילה את הכתיבה, הוא מימד אחד שהרגעים הללו מעבירים. אבל הם גם מזמנים תפיסה של הסופר כסוג של פקיד בלשכה לרישום אוכלוסין, רק פקיד שמסרב להכיר בני אדם אך ורק דרך נתוני החיים שלהם.
העמודים האחרונים של הרומן פוסעים צעד נוסף, ומנסים למוסס את ההבחנה בין חיים למוות. האישה שז’וזה (הפקיד) מחפש, עוברת המרה ליישות שאינה חיה אבל גם אינה מתה, ובעצם יישות שתתקיים בדמיון (כי מציעים לז’וזה להשמיד את תעודת הפטירה שלה). היא למעשה הופכת לדמות בדיונית. כמו ז’וזה...
אז הספרות יוצרת אנשים לא בדיוק חיים ולא בדיוק מתים. כדי ליצור אותם, יש צורך בחיפוש, לעתים אובססיבי, שמטרותיו אינן תמיד מחוורות למחפש (לסופר). אבל אם כך מבקשים להבין את מעשה הכתיבה—כתיבה כיצירה סיפית של 'חיים'—הרומן מציג תמונה קודרת של התהליך הזה. הרגעים המהפנטים בהם ז’וזה פוסע לעומק הארכיב החשוך—בלשכה, בבית הספר—לחלל כאוטי, נטוש, מפחיד, אינם מציגים תמונה וורודה. בארכיב של הלשכה ז’וזה נדרש להשתמש בחוט אריאדנה, שיאפשר לו למצוא את דרכו בחזרה. כך מתרחש גם במהלך חיפושיו-שיטוטיו של ז’וזה בבית הקברות ובבית הספר (בפועל, ז'וזה בהחלט איבד את דרכו כשבריאת עולם זר השתלטה עליו). בשלב מסויים, החיפוש פוסק מלהיות מטרתי. ז’וזה נרדם במקומות הללו, מעביר בהם זמן באופן בזבזני, כדי לשהות בתחום אסור, תחום היצירה, התחום הלימינלי בין חיים למתים.
מרץ 2024
ז'וזה סאראמאגו, כל השמות, בתרגום מרים טבעון, הספריה החדשה, 2002