הכתיבה של ג'ון באנוויל פונה למי שיחפשו סיפוריות שהיא שירה: מלים ומשפטים שמבקשים להיקרֵא שוב. שורות הפרוזה שלו מזכירות ציורי נוף, נכון יותר לומר שהן ציורי נוף. במלים.

זאת משום שעבור באנוויל, ההתרחשות, העלילה, הדיאלוג, אינם אלא פיגום לתיאוריו היפהפיים. מישהי אומרת משהו, אבל המספר מתעכב על דש מעילה, או על האופן בו היא מסיטה את שערה. ראו, למשל, את הרגע הבא בו גבר מתעמת עם אשתו על בגידתה בו, כשהיא מודיעה לו שהיא עוזבת אותו:

 

Things hadn’t got better, she said, hadn’t got easier. She didn’t think they ever would, and so she had told him, had said it straight out, not about me, no no, she would never utter my name to him but only that she was leaving him. He showed no surprise, no dismay, just looked at her in that owlish way he always used to do, in the old days, when she got angry with him, and pressed a fingertip to the bridge of his old-fashioned, round-rimmed spectacles, another of those endearingly defensive little gestures he had, all of which I knew well, as well as she did. I dare say, I wonder if we both, she and I, loved him still, even a little, despite everything. The thought just flitted into my mind, like a small bird flying up into a tree, without a sound. (p. 123).

 

זו הלחיצה אחורה על המשקפיים שהופכת את הפרוזה של באנוויל למה שהיא. מי כותב כך? מי יודע ללכוד את העדינות הפגיעה הזו שאינה תואמת את העלבון המובע במלים, את השבירות החבויה בתוך השבירות? אז זהו, באנוויל יודע...

ב – The Blue Guitar באנוויל כותב מנקודת מבט של צייר, בחירה שלכאורה מנמקת את תשומת הלב המופלגת לאור לגווניו (אין מישהו שעולה על באנוויל בתיאור הגון המדוייק של אור חלבי שמוטל על רצפת עץ בשעת אחר הצהריים). אבל גם אם לא היה מדובר בצייר, הפרוזה הייתה כזו. כל מה שקראתי שלו הוא בעל אופי דומה,: גוף ראשון וידויי מהרהר, המשתהה על איכות נגלית של עצמים. דוממים ודמויות זוכים לטיפול דומה. ראו, למשל, את התיאור הבא של חפצים מתוך רומן אחר שלו, The Sea, כשהדובר ואשתו חוזרים מהרופא אחרי שהיא מאובחנת עם מחלה סופנית:

 

At last we went inside, having nowhere else to go. Bright light of midday streamed in at the kitchen window and everything had a glassy, hard-edged radiance as if I were scanning the room through a camera lens. There was an impression of general tight-lipped awkwardness of all these homely things – jars on the shelves, saucepans on the stove, that breadboard with its jagged knife – averting their gaze from our all at once unfamiliar, afflicted presence in their midst. (p. 18)

 

מחלה סופנית אוצלת איכות שונה על חפצים רגילים. כך, דוממים מספרים את סיפור הדמויות.  

מחירה של כתיבה סבלנית כזו הוא המאמץ שהיא מטילה על קוראיה. צריך לנשום עמוק לפני שעת קריאה בבאנוויל. אצלי, זה קצת כמו הרגעים שלפני יציאה לריצה. אני אף פעם לא מצטער על הקריאה, אבל אני גם לא משתוקק לכך שהיא תהיה ארוכה יותר. נוסיף למאמץ גם את אוצר המלים האינסופי שלו. פעם שוחחתי על באנוויל עם קולגה שלי מהחוג לספרות אנגלית, אליזבת פרוינד ז"ל. היא אמרה לי שבאנוויל הוא מהסופרים הבודדים שהיא צריכה לקרוא עם מילון...

 

לא אתעכב על העלילה של The Blue Guitar. אצלו, זה לא ממש חשוב (יצא לי פעם לקרוא מחדש את Mefisto שלו, ולא זכרתי דבר מהקריאה הראשונה…). אספר שהרומן עוסק בגניבה, חוויית הגניבה של חפצים, שלא למטרת תועלת. המספר יודע להגיד כיצד הגניבה של חפץ מולידה אותו מחדש. אם לקחת משהו ממני שלא כמתנה, שלא כחלק מחליפין, שלא ברשות ושלא בהשאלה – או אז החפץ שנטלת מבטל קניין. גניבה שכזו חותרת תחת ההכרה בבעלות, הכרה שעומדת בבסיס החוזה החברתי. בניגוד לגניבה תועלתנית, לא לקחת משהו כדי להשתמש בו, אלא כדי להפוך אותו ללא שלי: הכרת בבעלותי עליו, אבל רוקנת מתוכן את משמעותה. יש כאן התרסה לא רק מול קניין, אלא מול הסדר החברתי בכללותו.

אבל זהו גם רומן העוסק באֶבֶל. המספר ובת זוגו אבדו את בתם בגיל צעיר, מוות שהוביל גם לכך שהמספר הפסיק לצייר. את התיאור הבא של אבלוּת, יצא לי להקריא לאחרונה לאיש צעיר אבל:

 

I wouldn’t have thought the child had been with us long enough to make her presence, or her absence, rather, so strongly felt. She was so young, she went so soon. Her death had a deadening effect in general on our lives, Gloria’s and mine… We—and in this instance I think I can speak for Gloria as well as for myself—we had the impression of standing outside our own front door without a key and knocking and knocking and hearing nothing from within, not even an echo, as if the whole house had been filled to the ceilings with sand, with clay, with ashes. (p. 96).

 

 

אבלות כהגליה מהמרחב הפנימי, שגם אם תחזור אליו, חדל להיות מרחב, הפך למשהו שלא ניתן לנוע בתוכו, לראות בתוכו, לשמוע דבר מה  בתוכו. 

*

 

הרומן הגיע אלי בכריכה קשיחה יפה להלל. הספר היה עטוף בניילון צמוד, נוהג שמכבד את הרצון של הקורא לרחרח את הספר לפני הקריאה בו. כך, לפחות, אני מעדיף לחשוב.

 

דצמבר 23

 

John Banville, The Blue Guitar, Knopf, New York, 2015