אם אני מבין נכון את רצף הפרסומים, The Professor הוא הספר הראשון ששרלוט ברונטה חיברה, אך האחרון שפורסם (בעצם שנתיים אחרי מותה, ב 1857). מסתבר שהיא התקשתה למצוא מוציא לאור לספר. כשקוראים אותו, מבינים מדוע.

The Professor אינו Jane Eyre. הקצביות הכובשת של ג'יין אייר, הכבוד העצמי של הגיבורה, אמינותה הרגשית, האיכות הנוגעת של השמוש בגוף ראשון, היכולת להעביר אהבת אישה, השנינות—את כל אלה אין ב The Professor. מישהו (אולי אחת מאחיותיה) צריכה היתה להתערב ולמנוע מברונטה לכתוב גוף ראשון גבר, כי התוצאה נחשדת בשעתוק כתיבה של מחברים ממין זכר. משהו באופן בו וויליאם קרימסוורת' רואה את הנשים סביבו הוא כה נטול גוף, כה חף מחושניות, עד שבמקום לעורר הערכה למוסריותו, הוא מתייצב מולנו כמו תרח בגוף של גבר צעיר.

     וזה עוד מתדרדר. בפרקים האחרונים, בהם מתוארת מעיין אידיליה של חיי נישואין בין וויליאם לפרנסס, הקשר בין השניים מתואר במונחים כמעט אבהיים (כשבפועל הם כמעט באותו גיל): היא מתעקשת לקרוא לו 'אדוני', וממשיכה להתייחס אליו כמורה (השניים נפגשו כשהוא היה מורה שלה). לפני שהוא מתוודה על אהבתו הוא בודק ומתקן שירים שהיא כתבה (בלי שהוא מוזמן לעשות זאת), וגם מנסה למנוע ממנה לעבוד (כי משכורתו תספיק לשניהם). הפטריארכליות ברורה, אבל מטריד שאישה כמו ברונטה יצרה משהו כזה: מישהי שכתבה באופן כה עצמאי בג'יין איר, מכווצת אהבה ארוטית לקשר ילדה-אבא, כאילו שהיא מילטון של מאתיים שנה קודם לכן...

 

אה, ויש גם את העדר ההומור. הנה פסקה שמתקרבת להומור, בתיאור של דמות שלילית:

 

Not far from Mdlle. Koslow sits another young lady by name Adèle Dronsart: this is a Belgian, rather low of stature, in form heavy, with broad waist, short neck and limbs, good red and white complexion, features well chiselled and regular, well-cut eyes of a clear brown colour, light brown hair, good teeth, age not much above fifteen, but as full-grown as a stout young Englishwoman of twenty. This portrait gives the idea of a somewhat dumpy but good-looking damsel, does it not? Well, when I looked along the row of young heads, my eye generally stopped at this of Adèle's; her gaze was ever waiting for mine, and it frequently succeeded in arresting it. She was an unnatural-looking being—so young, fresh, blooming, yet so Gorgon-like. Suspicion, sullen ill-temper were on her forehead, vicious propensities in her eye, envy and panther-like deceit about her mouth. In general she sat very still; her massive shape looked as if it could not bend much, nor did her large head—so broad at the base, so narrow towards the top—seem made to turn readily on her short neck. She had but two varieties of expression; the prevalent one a forbidding, dissatisfied scowl, varied sometimes by a most pernicious and perfidious smile. She was shunned by her fellow-pupils, for, bad as many of them were, few were as bad as she. (p. 72)

 

זה לא רע. אבל זה בעיקר עויין. רק המשפט האחרון מעלה חיוך, ואולי הדימוי של הגורגונה. אבל זה מחוויר ליד תיאור כמו זה, של טרולופ:

 

The great family characteristic of the Stanhopes might probably be said to be heartlessness; but this want of feeling was, in most of them, accompanied by so great an amount of good nature as to make itself but little noticeable to the world. They were so prone to oblige their neighbours that their neighbours failed to perceive how indifferent to them was the happiness and well-being of those around them. The Stanhopes would visit you in your sickness (provided it were not contagious), would bring you oranges, French novels, and the last new bit of scandal, and then hear of your death or your recovery with an equally indifferent composure. Their conduct to each other was the same as to the world; they bore and forbore: and there was sometimes, as will be seen, much necessity for forbearing: but their love among themselves rarely reached above this. It is astonishing how much each of the family was able to do, and how much each did, to prevent the well-being of the other four.

For there were five in all; the doctor, namely, and Mrs. Stanhope, two daughters, and one son. The doctor, perhaps, was the least singular and most estimable of them all, and yet such good qualities as he possessed were all negative. (Barchester Towers, 70).

 

אז נכון, קשה להתחרות בטרולופ, הסופר הויקטוריאני האהוב עלי. אפילו דיקנס לא מצליח. אצל טרולופ ההומור עובד דרך כשלונו של המספר להיות חיובי כשהוא מתאר דמות זוועתית (“might probably be said to be heartlessness”). המספר של ברונטה, לעומת זאת, פשוט מעביר דמות שאינה מעוררת אהדה.

כשהפרוזה לא מיטבית, העין נתפסת למוקדי עניין אחרים. למשל, נפח הצרפתית שיש ברומן. ברונטה פשוט יכלה לייחס למי שיקראו אותה יכולת לעבור בין אנגלית לצרפתית ללא צורך לתרגם מילה. גם מוסכמות של מיניות נאותה השתנו: ארוטיקה במסגרת יחסי הוראה, נושא נפיץ, תטופל היום מבעד כפפות. לא כך ב The Professor. קרימסוורת' מוטרד מהשאלה אם הוא יוכל לפרנס את פרנסס. העובדה שהיא הייתה תלמידה שלו כלל לא מעסיקה אותו (ולא, זה לא נקרא כשתיקה רועמת של המחברת, אלא יותר כתופעה בלתי בעייתית עבור המחברת).

נקודת אור משמעותית של הספר הוא המהדורה: רכשתי עותק משומש בהוצאת ה Folio Society. העותק הגיע מאויר (באופן לא מוצלח לטעמי), ובקופסת קרטון ייעודית. גם ספר פחות מתגמל נקרא אחרת כשהוא כה יפה. יש ל Folio Society גם עותק דומה ל- Villette, רומן שמבוסס על אותה עלילה (שכנראה קשורה לביוגרפיה של ברונטה עצמה). נאמר לי ש Villette מוצלח בהרבה מ The Professor, אז אולי אנסה אותו בעתיד.

אם אחליט לחזור לברונטה...

 

דצמבר, 2023

Charlotte Bronte, The Professor, The Folio Society, 1970 [1857], London.