כשנעמי מנדל שולחת אלי המלצה לספר, אני לא שואל שאלות. אני מזמין. נעמי חשבה שהרומן של גסן יעניין אותי בגלל מחקרי אודות ניאוליברליזם. היא לא טעתה.

לא יהיה מוגזם לטעון ש - A Terrible Country  מתאר התאהבות הדרגתית של הגיבור, אנדרי קפלן, ברוסיה (המדינה). אנדרי היגר מרוסיה לארה“ב בצעירותו ושב אליה כבוגר ב 2008 כדי לטפל בסבתו. הגיבור מפוכח לגמרי אודות חסרונותיה של רוסיה (כותרת הרומן מוטחת ברוסיה מספר פעמים לאורך הספר). הרומן הוא צוהר המשקיף על שינויים טקטוניים שמוסקבה עברה בעשורים האחרונים, בראש ובראשונה התפתחות מעמד של עשירים מופלגים. הרומן מתחקה אחרי ההשלכות החברתיות המיידיות במדינה שאף פעם לא פיתחה תשתית מוצקה של זכויות אדם. במוסקבה שאנדרי פוגש, רווחת מעיין שיטת קאסטות בלתי מדוברת, המגולמת בחנויות, בסוגי המכוניות, ברמה שונה של ביטחון ושל חשיפה לסכנה.

 

רוסיה עוברת ברומן כמדינת מאפיה לכל דבר, בה מניעים כלכליים שולטים על כוח משפטי-משטרי. במקרה הטוב, קפיטליזם כזה בא לידי ביטוי בסתם הפללה של היריב החלש יותר. במקרה הרע, מפעילים פושעים כדי לפגוע במי שלא מבין מיד מה שהוא מתבקש להתנדב לעשות (למי שפגשו את הודו דרך הרומנים של רוהינטון מיסטרי או ארווינד אדיגה, משהו מכל זה ישמע מוכר...). הרומן נפתח, למשל, בצורך לרשום את דירת הסבתא על שמו של אחד מנכדיה. מסתבר שבאזורי הביקוש התרחשו יותר מדי מקרים של תאונות קטלניות מפתיעות לבעלות דירות מבוגרות. בהמשך יורים במישהו אחרי שדורשים ממנו להעביר בעלות על דירה, או שוכרים בריונים להכות מפגינים שדורשים זכות להתארגן, קצת כמו אנגליה של המאה התשע עשרה.

 

אבל למרות כל זאת, במקום דחייה, אנדרי נמשך יותר ויותר לרוסיה שהוא רואה. כשהוא מתפלמס עם אקדמאי חלקלק שמגיע מארה“ב לרוסיה לביקור, העימות נסוב בדיוק סביב הפער בין ביקורת נוקבת שמבליעה אהדה למדינה מול ביקורת שמסגירה רק זלזול. (לא יכולתי שלא לחשוב על ההקשר הישראלי המקביל, והאופן בו חלק מהביקורות הלימוניות יותר המוטחות בישראל מצד כמה מידידי הטובים ביותר, נוטפת סלידה מהמקום ומייחודו.)  באופן הזה, הרומן של גסן נמנע מהבכיינות הקודרת המאפיינת כתיבה אודות מקומות קשים, מבלי לגלוש לסנטימנטליזציה או לעיוורון. אנדרי רואה דברים שהיה מעדיף לוותר עליהם, אבל גם חש יותר ויותר כמו בית.

 

כדאי לומר משהו אודות סבתו של אנדרי, אמה אברמובנה, והקשר המתוק בינו לבינה. יש משהו נוגע ומיידי בדאגתו הכנה של אנדרי לסבתו, והאופן בו הוא מטפל בה. השניים גרים יחד בדירה זעירה, ולמרות הצפיפות והשטיון שלה, החיבור בין השניים חם ועמוק.

 

הפרוזה של הרומן מדוללת ביותר, בטח אחרי שמגיעים אליו, כמוני, אחרי קריאה בשרלוט ברונטה. כתיבתו של גסן כמעט עיתונאית, מאמר ניו ז'ורנליסטי שהתנפח להפתעת כולם לספר (בין שורות 'אחרית הדבר' עולה שכך כנראה נבנה הרומן – גסן הוא עיתונאי). אבל אם מכיילים את הציפיות בהתאם, גסן מתגמל באופנים שונים: למשל, כשחשבתי על הקפיטליזם הסמכותני שהוא מתאר, חשבתי גם על ייחודו של ההקשר הרוסי: חברה שבאופן חוזר נאבקה על אידיאלים אנושיים נעלים, איכות שלאו דווקא ניתן לייחס למדינות מקבילות בהן התפתח קפיטליזם סמכותני, כמו הונגריה או סין. קבוצת הצעירים אליה אנדרי משייך עצמו בהחלט מדגימה את האיכות האידיאליסטית הזו, ומבהירה את אחד מהטעמים לחיבתו של אנדרי למקום שהוא מגלה מחדש.

 

יצא שקראתי את הרומן תוך כדי צפייה חוזרת ב'האמריקאים' הנפלאה. יש מובן בו הסדרה המופתית שיצר ג'ו וייסברג מעמידה תמונת מראה לרומן של גסן. אצל גסן מתפתחת אהבה למדינה למרות ליקויה. ב"האמריקאים“, לעומת זאת, חלק מהקושי עבור שני הסוכנים הסובייטים שחיים בזהות בדויה בארצות הברית, הוא דווקא לסרב שוב ושוב לאהבה שהמקום עצמו משגר כלפיהם. הסדרה עמוקה יותר מהספר בחשיפת הנימים הדקים יותר של סרוב לקשר דרך תחזוק זהות אידאולוגית שהופכת להיות יותר ויותר תלושה. אבל גסן אקטואלי יותר לישראל של שלהי 2023, בה איתור סיבות לאהוב מדינה על אף פגמיה, הופך למאתגר הרבה יותר...

 

ספטמבר, 2023

 

Keith Gessen, A Terrible Country, Viking, 2018