ספרה של מגי שייך לרומנים שבוחנים את גבולות ההזדהות שספרות טובה יוצרת.

הדוגמה הידועה בסוגה היא 'לוליטה', אבל ניתן למצוא לא מעט הטרמות. כמעט כל נבל ספרותי ראוי לשמו מרתק באופן כזה או אחר, ולעתים מעורר אמפטיה. יש ברוע משהו ממגנט ומהפנט, ויש מובן בו רק הדמיון מסוגל לחבר אותנו לאפשרויות קיומיות לא מוסריות. אם ספרות היא הרחבה קיומית, נחפש הרחבות שחותרות תחת מה שנרשה לעצמנו בחיים.

אצל מגי, המוקד מעט שונה. פחות רוע ויותר הבנאליות שלו. הקרס שדגה אותנו היא סיפור אהבה יפה בין פיטר לאסתר. הזוג נישא לגמרי במקרה, כחלק מנישואים תועלתניים. הוא מתחתן בעבור חופשה של מספר שבועות מפעילות צבאית. היא מתחתנת עבור קצבה כאשת חייל, או אולי אלמנתו. בגלל שהנישואין הללו הם עסקה, פיטר ואסתר מחליטים להתחתן אחרי שהם ראו תמונות אחד של השנייה. אחרי שהם מתחתנים באופן הזה, הם במפתיע מתאהבים. מחוות האהבה ההדדיות שלהם במהלך ירח הדבש הצרצר שלהם נוגעות ללב. כשפיטר נאלץ לחזור לחזית, הוא מפציר בה לחכות לשובו. אסתר נעתרת ומתחייבת. זו, בעצם, ה - undertaking שמספקת לרומן את כותרתו.

ומה בין כל זה לבין רוע? ההקשר. החזית אליה פיטר חוזר היא החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה: אותן ארבע שנים בהם התקדם הצבא הגרמני עמוק אל תוך ברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, תוך ביצוע פשעי מלחמה בכפריים רוסיים (ההערכה הידועה לי היא של תשעה מיליון אזרחים רוסים שנהרגו, מתוך כלל עשרים המיליון המתים הרוסים).

     אז פיטר שם. הוא שם בביזה, ברצח, באונס. בדרך כלל הוא רק צופה בדברים שעמיתיו מבצעים. לפעמים הוא שותף נגרר. תמיד הוא נהנה מפרות העושק והגזל, תוך כדי געגועים עזים לאסתר. בגלל שהמבט של המספר קרוב לחיילים הנאצים, קל להבין מדוע הם מגיעים לפעולות הללו. במהלך הקריאה חשבתי על הסרט “צא וראה" בו צפיתי לפני שלושים שנה, בסינמטק בירושלים בימי כסטודנט לתואר ראשון. “צא וראה“ עסק בזוועות מבצע ברברוסה, מנקודת מבט שהעבירה את הגרמנים דמוניזציה: מוחאים כפיים בחדווה סביב אסם עולה באש שבתוכו נשרפים למוות בני כפר. מגי מציגה רוע שגרתי (ואמין יותר). החיילים הגרמניים עצמם סובלים מחרפת רעב וקור קשה עקב קווי האספקה הבלתי סדירים של גרמניה שמתחה את עצמה מעבר ליכולותיה. בפועל, יחידות כאלה הופכות לכנופיות חמושות שנאלצות לשרוד דרך עושק אלים.

באשר לאסתר, היא נותרת בברלין ונכנסת לחוג מיוחס יחסית של נאצים - לא הצלחת עצמה, אבל מאוד קרוב אליה. היא והוריה מרוויחים ישירים מרדיפת היהודים, ומשדרגים את דירתם לדירה שבעליה הועזבו בכוח. מגי מראה בעדינות כיצד משמנים העלמת עין דרך שלל הטבות זעירות עד משמעותיות. אסתר ומשפחתה מטופלים. אבל אין מתנות חינם. הצד האפל בעסקה, הוא הדרישה לנאמנות בלתי מסוייגת לאתוס גרמני לוחם. כשאחיה של אסתר חוזר מהחזית הלום קרב, המשפחה מתבקשת להסתיר את מצבו כדי לא לפגוע במורל של ברלינאים אחרים. המשפחה גם נדרשת לקבל את הדרישה להשיב את האח לחזית כמעט מייד, כשברור לכל שהוא לא מאושש ושהוא לא ישרוד, מה שאכן מתרחש. האפשרות לסרב, לא ממש קיימת.

אסתר ופיטר אינם אנשים מוסריים במיוחד, וגם לא רשעים. הם אינם עמוקים או מעניינים אינטלקטואלית. מגי לא מעניקה להם רגע של גבורה או התנגדות. הם סתמיים. בכך העניין שהם מעוררים. הם יודעים להנות מהאלימות הנאצית, אבל גם משלמים על כך מחירים עצומים. ברגע קשה במיוחד, אסתר מבינה שבנה ימות משום שהתרופה שהוא זקוק לה שמורה לאנשים חשובים יותר ממנו. גם את הצפרדע הזו היא בולעת. אין לה אפשרות אחרת.

זהו ספרה הראשון של מגי. הזמנתי אותו אחרי שקראתי בהנאה רבה את The Colony שלה, ספר שהיה ברשימה הקצרה של פרס הבוקר השנה. The Colony עוסק בצורות מעודנות של קולוניאליזם בהקשר האירי: האופן בו הצד הנשלט מקבל פתאום מעמד של משהו שמעורר השראה אומנותית או מחקרית.

Audrey Magee, The Undertaking, Atlantic Books, 2014

 

יוני, 2023