הבעיה באוטוביוגרפיה שעוסקת בהמרה מגדרית, היא המבנה הצפוי מראש: 1-שנים של הכחשה 2-שנים של הדחקה ונסיונות לנרמול עצמיים 3-שנים של ייסורי הסתרה של משהו שמבינים שלא מתכוון להעלם מעצמו 4-גישושים מהוססים כלפי קבלה עצמית 5-יציאות מהארון למול אנשים שונים 6-קבלה עצמית מלאה/חלקית. ספרה של סַנטֶה לא ממש יכול לחמוק מהשבלונה. הצלחתו נובעת מיכולתו להאיר צדדים מפתיעים בתוכה.

עניין אותי, למשל, האופי המיוחד של התאהבויותיו של לוק (כשעוד היה לוק ולא לוסי). התאהבויותיו בנשים הסגירו לא רק משיכה, אלא רצון להיות אותה אישה, להתלבש כמותה, להתנועע כמותה. לא הכרתי תיאור כזה של התאהבות. לוק/סי הביט.ה בנשים גם כאישיות, אבל גם כמסכה, כדמות, כדרך מפתה להיות בעולם.

כך יצא שבריצת בוקר שלי, חלפה על פני אישה עם שיער בהיר ואימונית לבנה. שאלתי את עצמי איך זה ירגיש להיות פתאום היא. איך ירגיש להיות בגוף קטן יותר, גמיש יותר, צעיר יותר, קפיצי יותר, פחות זיזי, פחות קירח, פחות מחודד, פחות שעיר... אחר כך כמובן טעיתי כשסיפרתי כל זאת לבתי, שדרשה שנחליף לאלתר את נושא השיחה... (גם זה מעניין: האופן בו, בשלב חיים מסוים, ילדיך מתחילים לשרטט עבורך את גבולות הגזרה, מעיין היפוך של הורות...)

אני מספר על השיחה עם בתי, לא רק כדי להצביע על האופן בו ילדים מסוגלים לנסות לתסרט את הוריהם (במקום המסלול ההפוך). אני מציין זאת משום שלרגע שיקפתי את הקושי שמתארת סנטה בפרקים אחרים בנוגע ליציאה מן הארון מול משפחה קרובה. סנטה הצהירה על המעבר בגיל ששים ושבע (גם בזה הספר יוצא דופן). ההצהרה פגשה כמובן גם את בנה ואת בת זוגה של סנטה. סנטה מפרטת פחות אודות התהליך אל מול בנה. באשר לבת הזוג, מימי, סנטה, לא חששה מדחייה אלא יותר מבלבול: מחוסר בהירות אודות התפקיד שהיא, מימי, אמורה למלא בחיי בעלה אחרי ההמרה.

הפרק האחרון, המוצלח בספר בעיני, משקיף לאחור, שמונה עשר חודשים לתוך ההמרה הפומבית.. סנטה מתארת שם לא רק את האיכות הלא-גמורה של ההמרה, השיח שהיא, סנטה, עדיין מקיימת עם המהלך, אלא גם את התנועה הכפולה, הלאו דווקא משלימה, שקשורה בהמרה. מחד, איוּש הולך ומתעצם של זהותה כאישה—בגדים, התנהלות בציבור, פאה. מאידך, נסיגה מהיות גבר. אלה מהלכים משלימים, אבל שונים בקצבם ובמידת ההצלחה לממשם. לסנטה יש ניסוח יפהפה של הקלות בה השילה התנהגויות גבריות רבות ש-“נעלמו כמו מקקים כשמדליקים אור בחדר חשוך". אבל היא גם מזהה איכות בכתיבתה שנותרה 'גברית' - למרות שהיא מודעת למהותנוּת המיושנת שאמירה כזו לכאורה מסגירה.

אפרופו מהותנות, הפרק האחרון עוסק במתח בין החוויה הטראנסית לבין תפיסות של הבניה מגדרית או מגדר כמשחק. כשאדם בטוח עד לשד עצמותיו שהוא כלוא במגדר הלא נכון, הוא מסגיר תפיסה מהותנית: גם אם זהות מגדרית היא מעיקרה נרכשת, גם אם היא תוצר של ציטוט חזרתי של התנהגויות נלמדות, אצל א.נשים מסוימים למגדר יש איכות שחורגת מכל זה.

לא שמשהו מזה משנה בכל הקשור להתנהלות בינאישית מול מי שעברו ועוברים המרה. א.נשים יגדירו את עצמם.ן, והיתר יתאימו עצמם לרצון זה. אין בכך נזק. הנזק (העצום) הוא בכיוון ההפוך. קיימים שלושה או ארבעה תחומים ממשיים בהם המרה מגדרית מחייבת מחשבה אודות תגובה מורכבת יותר: ספורט, שרותים ציבוריים, כליאה, שרות צבאי, או גבולותיה של התערבות רפואית כשהיא מגיעה לקטינים בהליך המרה--כך, לפחות, נטען ב- The Transgender Exigency שכתב Edward Schiappa (שדרך אגב השאלתי לסטודנט שלי ולא חזר אלי...). אבל מעבר לתחומים הללו, ההיבט הנורמטיבי/משפטי של היחס להמרה (כלומר, מה שראוי/לא ראוי לעשות), נראה לי מובן מאליו. ברור גם שבין אתיקה לבין קבלה מלאה (קבלה עצמית או אחרת) הדרך רחוקה, ובכך עוסק ספרה של סנטה.

*

זו לי הפעם הראשונה שאני מסיים ספר שמע. אני מנחש שידרשו מספר ניסיונות כדי להבין מה מתאים לי יותר ומה פחות. בכתיבה ספרותית אני רוצה לפעמים להשתהות עם המשפטים והפסקאות, ולא ברור שהאזנה מזמינה חוויה כזו. מצאתי שקל מאוד 'לצוף' תוך כדי הקשבה, כשהתוכן ממשיך לרוץ. אני חושש משטחיות. מן הסתם, יש גם חשיבות מיוחדת לקול המקריא, מבטא, חיתוך דיבור, מניירות של הקראה, מגדר (בספר זה גורם משמעותי, משום שסנטה מקריאה את הספר בעצמה, וקולה נותר קול גבר). עם זאת, האפשרות 'לקרוא' בזמן נהיגה, הליכה, עמידה בתור, ספונג'ה, עשיית כלים.. היא יתרון שלא אוותר עליו במהרה.

 

דצמבר, 2024

 

 

Lucy Sante, I Heard Her Call My Name: A Memoir of Transition, Penguin Random House, 2024