הרומן המעוטר הזה של ארדריץ' חומק מהטיפול המוכר יותר באונס במספר אופנים: ראשית, הפגיעה המינית ומה שנובע ממנה מתוארים מנקודת מבטו של בנה בן השלוש עשרה, ג'ו. שנית, ההקשר המשפטי של אמריקאים ילידיים מספק מעטפת ייחודית ולא ממש מוכרת (לפחות לא לי) בנוגע לפגיעה כזו. שלישית, ההומור המושכל שיש ברומן שמטפל בנושא כה נפיץ.

(הפתיחה הזו יצאה לי כה מסודרת ומובנית—אודה שאני ממש מופתע לטובה מעצמי—כך שהחלטתי לעבור על הסעיפים הללו זה אחר זה).

      גילו של ג'ו לא הופך את הספר לרומן חניכה, למרות שקראתי תיאורים של הרומן שסיווגו אותו כך. ארדריץ' שאפתנית יותר. באופנים מעודנים, היא ממחישה את הזיקה בין הגבריות הרעילה אותה סופג ג'ו, לבין הפגיעה שעוברת אמו. ג'ו מטפח קראש בדודתו סוניה, חשפנית בעברה. הוא בעיקר מגניב לעברה מבטים, ומותח מעט חיבוקים כמו-אמהיים מצידה. בניגוד למה שהוא חושב, התנהלותו שקופה לסוניה. היא פשוט מניחה לעצמה לשתף פעולה באופן מוגבל עם דמיונותיו. עלילת משנה כזו יכולה הייתה להיוותר בגדר תבלין. אצל ארדריץ' היא מקבלת עוקץ ממשי בנקודה בה ג'ו כופה על סוניה לצפות בה כשהיא מבצעת ריקוד פתייני עבור סבו הקשיש (סוניה הסכימה להעניק מחווה זו לסב בן המאה, לא לג'ו. אז היא בעצם נדרשת להציג את עצמה כך גם לאחיינה). מילותיה אליו לאחר מעשה, יוותרו צרובות בזכרונו כאדם בוגר, האופן בו גם הוא התגלה לה כאחד מהגברים הרבים שנוטלים כל מה שהם יכולים מאישה. כשבן שלוש עשרה שומע משהו כזה ממושא אהבתו, נוצר רגע מעצב שאולי מצליח להגיע גם לקורא. מעבר ללקח עבורו, המזיגה המורכבת והחכמה שנוצרת ברגע טעון כזה בין הדמות הנוקמת על האונס שבוצע באמו לבין גבריות פוגענית, חוסמת חלוקה נוחה מדי של הרומן לטובים ורעים.

     הדינמיקה הזו נתונה בתוך הקשר משפטי ייחודי ומתסכל הקשור בילידים אמריקאים (ארדריץ' היא בעצמה כזו). 'אחרית הדבר' מספקת מעט הכוונה כאן: כחלק מהנישול האלים של 'אינדיאנים' (בעברית המונח בעייתי פחות, והרומן משתמש בו ללא הרף) מאדמתם והעברתם ל'שמורות', הונהגה עצמאות משפטית מוגבלת שהוקצתה לשבט. יוצא שעברה פלילית בתחומי השמורה מסוגלת ליפול תחת לא פחות משלוש מסגרות משפטיות: שבטית, מדינתית, ופדראלית. בגלל מגבלות שונות בכל אחת מהמסגרות הללו, נוצרות לאקונות פרוצדוראליות שיש מי שידעו לנצלן. ברומן, למשל, הנאנסת אינה יכולה למקם את הנקודה המדויקת בה נאנסה, ולכן לא ניתן לשפוט את האנס. משחררים אותו, זאת למרות שאין ויכוח על זהותו ועל כך שביצע את העבירה.

     ארדריץ' אינה כותבת על ארוע ממשי, ונראה לי שאם משהו כזה יתרחש, ספק אם האנס אכן ישוחרר. אבל הנתונים שהיא מספקת באחרית הדבר והדו”חות של Amnesty International שהיא מפנה אליהם, מציגים תמונה קודרת: אחת משתי נשים אינדיאניות מותקפת מינית, וברוב מכריע של המקרים, מעל לשמונים אחוז, התוקף אינו בעצמו אמריקאי ילידי. הטענה הכללית מוכרת: אם, אפילו בהקשרים של נשים מועצמות ומוגנות, המעבר לתלונה ולהרשעה אינו אוטומטי, ודורש התגייסות משמעותית על מנת שיתרחש, ככל שגולשים להקשרים של נשים מוחלשות, ההרתעה לתוקפן פוחתת, כי לפעמים הסעד המשפטי לא ממש נגיש. זאת ועוד, בהקשרים פוסט-קולוניאליים או כמו-קולוניאליים, התוקפן עלול להיות בעצמו חלק מהקבוצה המוחלשת. טוני מוריסון, עליה כתבתי כאן לאחרונה, עסקה בנשים שחורות ובאופן בו, בניגוד לגבר השחור, שחשוף רק לאלימות לבנה, האישה השחורה חשופה, בנוסף, גם לכל הפגעים של פטריארכליות רגילה. במקרה האינדיאני, כך ארדריץ', יש לאלימות הזו מבנה-תֶמֶך משפטי – מבוך תקנוני שיוצר חיץ נוסף בין אישה לבין צדק. 

     אבל ספרות טובה אינה רעיון בפרוזה. ארדריץ' מצטיינת בבניית דמויות משנה שתופסות את הדמיון. על סוניה כבר דיברתי, אבל טרם הזכרתי את 'סבתא איגנטיה' על בדיחותיה הגסות, או את הכומר פטריק המסוקס. משעולי העלילה שהדמויות הללו פותחות, גורמות לרומן הזה להצחיק למרות המבנה הכמו-טראגי של סיפור נקמה על השלכותיה הלא צפויות של נקמה. רגע קומי כזה שאקח מהרומן, מופיע בתחילתו. האֶם, לאחר הפגיעה בה, מסתגרת בחדרה ומסרבת לאכול. האב, שכנראה יודע לבשל לא רע, מכין ארוחה דוחה במיוחד. כשהיא יושבת לאכול איתם, יותר כמחווה עבורו ופחות מחשק ממשי, האם מזועזעת מהתוכן המגעיל שהוגש לה, ומחליטה שהיא חייבת לחזור לבשל. לא, אין שם הונאה: ברור לה מה מתרחש. שווה להתעכב על האופן בו בעל ואשתו מסוגלים להתבדח ברגע כזה:

[My mother] started teasing my father about the stew.

Exactly how old were those turnips?

Older than Joe.

And where did you get that onion?

That’s my little secret.

And the meat, roadkill?

Oh god, no. It died in the backyard.

 

 

The Round House זכה ב-  National Book Award ב- 2012. הוא חלק ממה שהביקורת כינתה 'טרילוגיית הצדק' של ארדריץ', הכוללת גם את המועמד לפוליצר The Plague of Doves  (2008) ו LaRose (2016) – שלושה רומנים המטפלים בדמויות חוזרות המתגוררות באותה שמורה בצפון דקוטה. הוא נמנע מליפול לסכנות המתבקשות בכתיבה כזו: טיפוח אשמה, הִתמַסכנות, חד ממדיות ושימוש מניפולטיבי בפגיעה מינית. עם זאת, הוא עורר אותי, לקרוא על ה – Trail of Tears, ועל ה – Long Walk, שמות שלא הכרתי, אבל מופיעים כשקוראים על הפסיקות השונות המוזכרות ברומן.

 

*

 

אספר שגם את הספר הזה קניתי במקרה. אשתי ואני העברנו בוקר בג'ימבוצ'ו, 'עיר הספרים' של טוקיו. מדובר במספר רחובות בהן יש מספר אדיר של חנויות ספרים משומשים, כשלכל חנות התמחות משלה. כשסיירנו שם, היה גם פסטיבל ספרים, כך שבנוסף לחנויות הרגילות, היו גם דוכני רחוב רבים עם ספרים. בגלל שיפנים ואנגלית לא ממש הולכים יחד, עיקר החוויה הסתכמה בהתבוננות חיצונית בתרבות קריאה אחרת -- ניסיון, למשל, לנחש במה מתמחה חנות מסוימת. כשמאסנו ביפנית, נכנסנו לחנות בינלאומית יותר, Kitazawa, שהסתבר שהייתה נטולת כללי ארגון ברורים, והקרינה קפיצות לא מזמינה, כך שלבסוף נסענו לסניף Maruzen בטוקיו, ושם מצאתי את The Round House, הרומן האחרון שרכשתי ביפן.

 

נובמבר, 2024

 

Louise Erdrich, The Round House, Corsair, London, 2023 [2012].