לא קל ליהודי, ציוני, ישראלי לקרוא רומן פלשתיני רהוט. חאמד כותבת מוכשרת, בלתי מתנצלת, ו(כנראה) בעלת דעה ברורה בנוגע לעצם הלגיטימיות של הקיום שלי כישראלי. בעולמה יש טובים ורעים, תוקפנים וקורבנות, כובשים וילידים. עבורה, ציונות היא קולוניאליזם, והקמת 'מדינת ישראל המודרנית' בתחומי 'פלשתין ההיסטורית' הייתה כרוכה ב'טיהור אתני' שהותיר חלק זניח מהפלשתינים כבעלי מעמד אזרחי בישראל. (את כל זה ניתן לדלות מהרומן או מראיונות שחאמד סיפקה סביבו). כתיבה כזו כלל אינה מנסה לספור אותי בתור קורא אפשרי שלה, ולא בטוח מאיזה מניע מצאתי את עצמי דוחף את אפי אל בין הדפים הללו (סעיד קשוע, למשל, כותב לאין ערוך טוב יותר, בהחלט כתב גם לישראלי-יהודי. בניגוד לחאמד, הוא גם חי כאן רוב חייו. אולי משום כך כתיבתו נותרה איתי יותר, למרות שעמדותיו לאו דווקא רחוקות משלה). אבל אחרי ששחררתי את כל הקיטור הזה, נראה לי שזהו ספר שארצה ללמד אותו, גם בגלל הזווית השייקספירית בו—בלב הרומן יש הפקה של 'המלט' בגדה המערבית—אבל בעיקר כדי לראות מה יגידו עליו הסטודנטים הפלשתינים שלי.

הולכים ופוחתים האנשים שמוכנים להאזין או לקרוא עמדה שהם מתנגדים לה. יש להניח, אפוא, שהספר הזה לא יתורגם לעברית (הוא נכתב במקור באנגלית) ולא יגיע ליותר מדי ידיים של ישראלים-יהודים. לו יגיע, יהיה קל פשוט להתווכח עם העמדות המובלעות בו. בעולמי, למרות שישראל היהודית כוללת לא מעט רשעות, גזענות, נישול משיחי, עיוורון לטרגדיה הפלשתינית, וצדקנות צווחנית, פלשתינים אינם רק קורבנות, ציונות אינה קולוניאליזם, ויש הבדלים משמעותיים בין מינוף איסלאמיסטי של הטרגדיה הפלשתינית לטובת ג'יהאד לבין הבעת סולידריות ערבית (ראויה) בתוך הקו הירוק עם עוול מחוצה לו, או ניסיונות (נכונים) לא לאפשר להעלים את הנכבה. אבל בעולמה הפוליטי-מוסרי של חאמד, כל אלה עוברים הומוגניזציה. הסכסוך רב-הפנים הנורא שאנו חיים אותו מרודד למלודרמה פשוטה. צדיקים מול רשעים. אין ספק שאת זה ניתן לשווק באנגליה או בארה"ב ל- virtue signalers שלא מצויים בפרטים או שלאו דווקא בוער להם להתנגד.

     אבל ספרות אינה משהו שבא לעולם כדי להתווכח איתו או דרכו. Enter Ghost כתוב היטב, מעורר הזדהות, ומעורר מחשבה. גיבורת הרומן, שהגיע לרשימה הקצרה של ה-Women’s Prize for Fiction בשנה שעברה, היא סוניה, שחקנית תאטרון אנגליה ממוצא פלשתיני, שמגיעה לביקור בבית אחותה (חאנין) בחיפה. סוניה, בת 38, לא מתכוונת שהביקור שלה ייגרר למעורבות שלה בהפקה מקומית של 'המלט', אבל זה מה שקורה. העלילה תשייט בין חיפה, לרמאללה, לירושלים. כך נעבור בין 'הערבי הישראלי' לערביי השטחים, הבחנות משמעותיות (אולי) ליהודים, אבל לא לסוניה, חאנין, או מרים, במאית ההפקה.

     בחירתה של חאמד לפגוש את הסכסוך דרך עולם התאטרון, מבריקה בעיני. אולי בגלל שכתבתי ספר על פילוסופיה ומשחק, אני מזהה הן את הריחוק בין תפקיד לזהות, והן חלחול בין השניים. מה יקרה לשחקנים במהלך המשחק? מה יקרה לקהל? האם אמנות מסוגלת להיות התנגדות? האם היא סתם הסחת דעת? ככל שהחזרות נמשכות, סוניה סופגת עוד מהכאב הפלשתיני. היא משחקת את גרטרוד, האישה שמסרבת להביט פנימה, שחושדת שבשתיקתה היא משתפת פעולה עם משהו נורא. המלט (הדמות) מאלץ את גרטרוד להביט נכוחה אל מי שהיא. 'המלט' (המחזה) מחולל משהו דומה לסוניה. המעברים במחסומים אל ומחוץ לגדה, ההפגנות בהר הבית (סביב הצבת החיישנים ב 2017), הזכרונות משובת רעב באינתיפאדה הראשונה – הכל מתמצק לכדי חוויה כאובה, זועמת. בניגוד למחברת שכותבת אותה, לא מפתיע שסוניה עיוורת לנרטיב-הנגדי המובלע בכל שהיא רואה. אבל המחברת, חאמד, כה חד צדדית, עד שגם כשהיא מגיעה לתאר ארוע לא נעים בלונדון—סוניה עוברת בדיקה רפואית אגרסיבית על ידי אשת מקצוע—אצה לחאמד הדרך להפוך גם את אותה אשת מקצוע ליהודייה... אמור מעכשיו: גם בלונדון היהודי אלים כלפי הפלשתיני...

     אילו הדיאלוג של חאמד עם 'המלט' היה מעט יותר נוקב, היא אולי הייתה מזהה רלוונטיזציה אחרת שלו לקהל פלשתיני. בראש ובראשונה, המלט מסרב לאמץ את האוטומטיות של נקמה. בניגוד לשפע הבנים הנוקמים סביבו—לארטס, פורטינברס, פירוס—ובניגוד להמוני נוקמים אחרים על הבמה האנגלית הקדם-מודרנית, המלט מבין שנקמה אינה פוגשת את אבלך. נקמה היא מעקף. זוהי נקודה למחשבה גם עבור ישראלים אחרי השביעי באוקטובר, אבל גם עבור פלשתינים באשר הם: לפגוע חזרה במי שפגעו בך לאו דווקא נוגע בכאבך. הפלשתיני, כמו המלט, הוא אכן קרבן. אבל להגיב לפגיעה דרך פגיעה, אומר המלט, מהווה מענה כושל.

     שנית, המלט מציב הנגדה פשטנית בין התאבדות לבין להמשיך לסבול. בנאומו הידוע, אדם שנחשף לעוול יכול או להתאבד או להמשיך לסבול. חאמד, לו הייתה משתהה כאן, הייתה אולי מזהה את האפשרויות שהמלט מחמיץ. להיות זה לא רק לסבול. להיות מסוגל להיות שאיפה לאיחוי, לתיקון, לדו קיום, גם אם יש המון רוע וגסות מסביבך. המלט פשטני בנאום הזה (ולא רק בו), וסופרת רגישה וקצת פחות קורצת למשוכנעים הייתה אולי נמנעת מהדיכוטומיה המסולפת שהוא משווק.

     עצוב שבאופן הזה חאמד משעתקת בספרות שלה מגבלה פלשתינית. כי אחרי שמנינו את עוולות הכיבוש—ההרג, המאסרים, השליטה דרך ביורוקרטיה ענפה, תגי המחיר, הנישול האדנותי בחסות החוק, החסימה של אפשרויות השיח והבלימה של חלופות אלימות פחות, הלעג וההעלמה של דיון מוסרי בנוגע לסכסוך, הזילות של 'נזק קולטראלי', הזמני שהופך לקבוע (אני בגיל הכיבוש 'הזמני' של 67, ואני כבר סבא...)—אחרי שאמרנו כל זאת, צריך גם לומר שמעולם לא עלתה הצעה פלשתינית רשמית לסיום לא אלים של הסכסוך. לפאסיביות הפלשתינית, להיעדר הזה, יש אשם תורם בשימור הטרגדיה שכולנו חיים. חאמד, שאינה חיה כאן, אמורה הייתה לראות זאת דרך 'המלט'. כי אם הציונות היא רק תנועה של נישול, אולי נכון לחשוב כמו המלט: או שאתה סובל או שעליך להיעלם. אם, לעומת זאת, הציונות היא תנועה של שיבה של עם למולדתו, אזי לא ברור מי המנשל ומי המנושל. האם הציונים הם קלאודיוס שנישל את אחיו מממלכתו ופיתה גם את אשתו? האם, להפך, הציונים הם הרוח ששבה, הרוח שמייצגת קבוצה שנושלה וסולקה כמעט לגמרי מממלכתה, ומנסה לחזור? כי אם האפשרות השנייה סבירה אפילו קצת, אולי יש טעם לחשוב אחרת על מה שנכון לקדם? 

 

אפריל, 2025

 

Isabella Hammad, Enter Ghost, Grove, New York, 2023.