איריס מרדוק ידעה דבר או שניים על אובססיה. כך, לפחות, טענו מי שהכירו היטב את הביוגרפיה שלה. באופן זה מוסברת לא פעם השכיחות של אובססיה ביצירתה. אבל למרות שלא קראתי את כל הרומנים שלה, איני מאמין שהיא כתבה משהו שמתחרה ב The Sea, The Sea הרומן זוכה פרס הבוּקר שלה, שכל כולו מיפוי של רדיפה ארוטית. אז נכון, כתיבה על אהבה תמיד הייתה גם כתיבה על שגעון. אבל משהו בצ'ארלס ארוובי שלה נגע בי באופן שונה.

     אולי בגלל העיוורון שלו. לארוובי יש המון מאהבות שהוא עצמו מהווה מושא אובססיה עבורן. יש לפחות שלוש, בעצם ארבע, כי ישנו גם גבר שמאוהב בו. [דרך אגב, אם תצליחו להבין מה בארוובי כה מושך, אנא שלחו לי מייל. התשובה הטובה ביותר שעלתה בדעתי נדושה: הקסם שמייצר הנרקיסיסט, מעיין חתול, ייצור שתחושת המגיע-לי שלו מובנית לתוכו כמו הטחול אצל היתר.] ארוובי אמור לזהות בשיגעונן של אחרות השתקפות של טרופו הוא בנוגע להארטלי. יוק. באחד הרגעים היפים ברומן, שתי מאהבות לשעבר מתקוטטות עליו בנוכחותו. ארוובי בהחלט מזהה את החולניות אצלן, אבל אינו מסוגל להקיש ממנה על מצבו. אם יש קומדיה אצל מרדוק, זו הקומדיה...

     כתיבה בגוף ראשון של מספר בעל בוחן מציאות לקוי, יוצרת מספר לא מהימן (כך גם בThe Black Prince של מרדוק, עליו כתבתי כאן). משהו בחוויית הקריאה של טקסט כזה, הופך להזדהות מסדר שני: קשה להזדהות עם מצבו של ארוובי כלשונו. כל שניתן לעשות הוא להזדהות אתו בהינתן שכך הוא רואה את הדברים. גם אז, מרדוק לא בדיוק מחפשת לעורר אהדה לארווובי, וספק אם מישהו יחוש סימפטיה לאגומניאק הזה. ארוובי הוא במאי מקצועי בעברו, ובמאי רגשי של בני אדם בהווה. הוא חף מכבוד לקשרים שמקיימים אחרים (הוא חירב נישואין בעברו, ומנסה לעשות זאת שוב). הוא חף מכבוד לרגשות של אנשים אחרים, וחף מאכפתיות אודות האופן בו פעולותיו עלולות לפגוע בהם. הוא מנצל במודע אנשים שאוהבים אותו. הוא משתמש בזרים כדי לקדם את מטרותיו (כשבנה המאומץ של אהובתו נהרג, למשל, הוא מדמיין כיצד האסון הזה מסוגל ליצור רגעים של נחמה שהוא יעניק לה, וכך יקדם את הקשר בינה לבינו). הרודנות שלו מתבטאת אפילו בארוחותיו: “שזיפים יש להכין כך“, “תפוחי אדמה יש לבשל כך“. הוא קובע. הוא מחליט. לשף במסעדת משלן יש פחות בטחון קולינרי מלצ'ארלס ארוובי... וזה ממשיך. הוא לא איש שיחה מתגמל (ולא, זו אינה שתיקה שמסתירה פנינים: גם מרבית מחשבותיו אינן מעניינות - כלל לא ברור, למשל, מה הוביל אותו לתאטרון ומה נטל מהעולם הזה.) הוא נטול חוש הומור. הוא לא יודע לארח. הוא לא יודע להיות חבר. הוא מתנשא. כשהוא בסופו של דבר מחליט להואיל בטובו ולנסות, אין לו שום יכולת ליצור קשר סביר עם אנשי העיירה אליה הוא היגר. הוא לא עצמאי (אין לו רישיון נהיגה, או חיבור לחשמל, או טלפון, והוא נשען לא פעם על טובות). הוא חסר אחריות - אין לו נקיפות מצפון אודות הכאב שהוא גרם לפני שפרש מהתאטרון. וכל זאת לפני שהגענו למעשיו הפליליים: פריצה לשטח פרטי (פעמיים), וכמובן השיא—חטיפת אישה וכליאתה עד שתראה את האור ותתוודה שהיא אוהבת אותו בחזרה...).

איש מגעיל.

ואם תקראו את ארבע מאות ומשהו עמודי הספר הזה, תהיו בתוך המוח הדוחה הזה לא מעט זמן.

מצד שני, תלמדו משהו על רציונליזציה, ואודות האופן בו גברים בשלבי פרישה נאחזים נואשות בדימויי נעורים. ב The Black Prince, מרדוק התמקדה בגבר בן חמישים ושמונה שמתאהב בבתו של ידידו. ב The Sea, The Sea, ארווובי מנסה לחזור לאהבת נעוריו, דרך האדרה שהוא מבצע לקשר שהתקיים בינו לבין הארטלי (שניהם כבר חצו את גיל ששים...). מרדוק בהחלט מזמינה אותנו לפקפק בנוסטלגיה שלו. הארטלי זוכרת את הדברים אחרת, ומתעקשת להסביר לארוובי שוב ושוב שהוא כלוא בחלום. בסופו של דבר, האוהבים הצעירים נפרדו בזמנו (יותר נכון, היא נמלטה ממנו ונעלמה, ואחרי מספר נסיונות, הוא לא ממש חיפש אותה).

    אבל עמוק מזה, הרומן מזמין אותך לחשוב על חוויית מפגש חוזר עם אהבה ראשונה. אני מכיר זוג אחד בו האישה, בערך בגילו של ארוובי, נטשה את בעלה כדי לחזור לאהובה מימי התיכון. ארוובי מספר לנו שלמרות קשריו הרבים, הוא שמר אמונים להארטלי, ומשהו מזה נשמע אמין לא כתוכן, אלא ככמיהה. האמון "נשמר" לא בגלל האופי הלא מיני של אותה אהבה, ולא בגלל שהיא לא מומשה לגמרי, אלא בגלל שהתרפקות על טוהר עברי מאפשר להניח שהיה שם עצמי נקי לפני שהחיים טמאו אותו. כי בניגוד למשברי גיל הארבעים והחמישים, אזור גיל הששים (ברר...) מפעיל יותר את הפחד מהריקנות שתבוא. התוכן והמשמעות של עולם העבודה נסוגים. אינך נתמך. אינך סיעודי. אבל אתה גם עדיין לא מעוניין להתמוסס אל תוך סבאות חייכנית ומנומנמת. דווקא אז תהיה פגיע לנסיונות מימוש של מה שיכול היה להיות, ולעזאזל העובדות.

*

ביוטיוב ניתן למצוא ראיון שמרדוק ערכה עם בריאן מגי ב- 1977 (נדמה לי שבמסגרת סדרת 'הפילוסופים הגדולים' שלו).

ראיון מרגיז.

למרדוק צריך להיות הרבה מה לומר למגי אודות היחסים בין פילוסופיה וספרות. היא גם פותחת את הראיון באמירה מסקרנת אודות "שתי צורות החשיבה הללו“. אבל חיש קל המראיין משתלט על השיחה, ודוחק אותה להסכמות נבובות לאמירות צפויות למדי שלו בנוגע להבדלים בין פילוסופיה לספרות. מראיין סקרן באמת, כזה המחפש לחלץ ערך מוסף מהמרואיינת, היה מבקש ממרדוק להסביר יותר באיזה מובן ספרות היא 'צורת מחשבה'. נראה שאורך הביקור בעולם חווייתי שרומן ריאליסטי טוב מאפשר, היה עשוי להיות התחלה של תשובה מבחינתה. אם הפילוסופיה מתארת או מנתחת חוויה (ופילוסופיה לאו דווקא מתעניינת בחוויות), הספרות מזמינה אל תוך איוש דק, מחויב וממושך של מרחב חווייתי זר.

 ומה שרואים משם, לא רואים מכאן.

 

ינואר, 2025

 

Iris Murdoch, The Sea, The Sea, Everyman’s Library, Knopf, New York, 2016 [1977].