עשרים עמודים לתוך Small Rain, וכבר התחלתי להציק לבני הרופא שיקרא אותו. כי הרומן החכם הזה מטפל בממשק בין ספרות לרפואה. כשהחולה הוא גם משורר, רגישותו לשיח הרפואי—לדימויים, למתח בין נימוס לפולשנות, לכל מה שהמגע עם הצוות הרפואי כולל ולכל מה שנעדר ממנו—הופכת לסיפור אודות פגיעוּת. המעבר מבריאות לחולי הוא גם המעבר מאישיות לגוף. דווקא בגלל שגרינוול מתאר אנשי רפואה רגישים ומכבדים, ספרו מחדד את השבר הזהותי שמתרחש כשהבריאות אובדת. המספר מתעד את האופן בו מבקשים את רשותו לדקור אותו, להפשיט אותו, ללוות אותו לשרותים, ללחוץ במקומות שיכאיבו לו. בקשת הרשות אינה מן הפה אל החוץ. עם זאת, ברור לנו עד כמה לא ניתן לסרב לבקשות הללו. עד כמה משהו בך הופך לבלתי רלוונטי עבור מי שיטפלו בך. הסתירה החווייתית שנוצרת היא בין המון תשומת לב שמורעפת לעברך לבין איוּן. הפכת מושא למבט שרואה ולא רואה אותך בה בעת...

הרומן—סוג של autofiction, המספר חופף/לא חופף למחבר—מתייחד באופן בו גרינוול מתאר חולי. עמודים שלמים—גרינוול אינו חסיד של פסקאות—מתארים התנהלות טכנית: מחפשים וריד בזרועו, מחליפים שקית תרופות, מצלמים אותו במוט אולטרה סאונד (מתנצלים או שלא על כך שהמוט צונן), מחליפים לו (או שלא) מדבקות א.ק.ג. באופן יומי, מתנצלים (או שלא) על מריטת השיער, מנקים (או שלא) את האזור שנותר דביק...

המון מזה...

אצל כותב קהה יותר, כתיבה כזו הייתה הופכת לרשימת מכולת, תיעוד ותו לא. אצל גרינוול, לעומת זאת, המחלה היא המכניקה שלה. מחלה מתנהלת פחות ברובד הדרמטי--אחלים או לא אחלים--ויותר באפרוריות של בדיקות, המתנה, אי ודאות, והמון עשייה זעירה: מיטיבים לך כרית, מבקשים להביט בצרכיך, שוטפים אותך במטלית... במקומות הללו מתרחש רוב החולי.

מבין מגוון הרגשות שהמספר חווה, גרינוולד מבליט את הדיאלוג שלו עם אמון. להיות חולה מעורר חששות אודות מיומנות המטפל או חשד אודות מניעים תועלתניים של המערכת, או פחד מסתם התרשלות שתגרום למותך. לסמוך על הטיפול שאני מקבל? להשיג חוות דעת שניה, ואז שלישית, ואז רביעית? שתי עמדות הקצה—בטחון עיוור, חשדנות תהומית—אוויליות. דרך האמצע אינה תמיד ברורה. זאת ועוד, לא פעם החולה נמצא בשיח עם הלא-ידוע לא רק מבחינתו, אלא מבחינת הרפואה עצמה. חולה שנופל אל מחוץ לתבניות המוכרות, שומע יותר מדי פעמים דיבור אודות מה שהרופאים לא לגמרי בטוחים אודותיו. גם בטחון הרופא, אפילו אם יש כזה, אינו מקשה אחת. לפעמים האבחנה חד משמעית, אולם הבחירה בטיפול המיטבי  לגמרי לא ברורה. לעתים ההחלטה אם להתחיל טיפול קשה או לנסות ולהמתין להחלמה באופן רך יותר, מזכירה פחות דדוקציה מדעית ויותר המלצה על אפיק השקעה פיננסי עם המון נעלמים תוך תלות בנכונות המשקיע להסתכן... יש שהאבחנה והטיפול ברורים, אבל אין לאיש מושג מדוע החולי היכה דווקא אותך ודווקא עכשיו. הדיאלוג שלך כחולה אל מול המקריות הקרה הזו של חולי, לעתים לא ייתרם מצד הרופא. קושיות שיועברו לצוות בעניין זה, יזכו למשיכת כתפיים מלומדת. כך שגם אם תחלים, לנצח תציץ מעבר לכתף. הרי כבר הייתה פעם שנדמה היה לך שראית שם נצנוצים לא נעימים של חרמש...

הרומן מפתח הקבלה בין ביתו של המספר לבין גופו. נשמע מוכר? אז זהו, שלא. גרינוול יוצר קשרים מפותלים בין האמון שנדרש לשפץ את ביתו עם בן זוגו מול הקבלנים, אל מול האמון בצוות שמטפל בו, בין הנזק המפתיע שהבית סופג בזמן סופה (עץ קורס אל תוך הבית) לבין פריצת הגבולות שלו כחולה, בין החזרה שלו לביתו לבין החזרה שלו לגוף לא חולה, בין חללי הבית ומרחבי הזהות שהם מאפשרים (עבודה, אכילה, סקס, שינה) לבין הפעלה הדרגתית של יכולות הגוף.

אבל שיאו של הספר, בעיני, הוא הפרק הרביעי. המספר מנתח בחלקו הראשון שיר חידתי של אופן (George Oppen). הניתוח יפהפה: עמודים בהם פרשן הספרות ממשמע עבורך טקסט מסתורי. בסוף הפרק גרינוול מספר משהו אודות כוחה של שירה, והפתאומיות בה היא פוגשת אותך ביום יום. אני מת על רגעים בהם ספרות דנה בעצמה, לא באופנים המתוחכמים  (מטאפואטיקה ושאר ירקות) אלא במובן הפשוט יותר: הדמות הספרותית כמפרשת יצירה ספרותית אחרת. רגע כזה ברומן אחר ('אליזבת קוסטלו' של קוטזי), שינה את חיי. לא פחות.

מילה על הסיום הקסום של הרומן? בעצם לא. תקראו וזהו!

(אה, כן: מומלץ לקרוא לצד W;t של מרגרט אדסון)

 

ינואר, 2025

 

Garth Greenwell, Small Rain, Farrar, Straus and Giroux, 2024