קראתי את Olive Kitteridge  משום שסטודנטית כותבת עבודה סמינריונית על הספר. זכרתי רק במעורפל את סדרת ה- HBO, עם פראנסס מקדורמאנד (כנראה שזו הייתה צפייה עויינת - אין לי סיבה לפקפק באשתי שטוענת שסרבתי בתוקף להמשיך לצפות בסדרה אחרי פרק). ספר אחר של סטראוט שקראתי לפני שנתיים בערך, Oh William לא הותיר אצלי רושם עז, כך שלא צפיתי לגדולות ונצורות מאוליב. לשמחתי, טעיתי. הרומן הזה היה אחד מהספרים הטובים שקראתי ב 2024. חבל שקראתי אותו דרך עותק מהספרייה העירונית שלי, כי הוא מהספרים שארצה שיהיו אצלי. אין לי ספק שאזמין את ספר ההמשך שלו, Olive, Again.

סוד קסמו של הרומן בסיפורים הזה, שגם זכה בפוליצר ב-2009, טמון במיזוג בין תכנים קשים לבין הומור שכמעט אינו מודע לעצמו (האזנתי למספר שיחות בין מאזינים לאליזבת' סטראוט סביב הספר, והיה די ברור שההומור לא פעם הוחמץ). אוליב היא שילוב מהפנט של מיזנטרופיה וחמלה, בוטות ורגישות, מודעות עצמית וספק עצמי, שיפוטיות וראיית-זולת. הריחוק שלה מהדמויות האחרות הופכת אותה לקשה לעיכול עבורן, אבל בה בעת, מחוץ לרומן, עבור הקורא (טוב, עבורי), היא מוקד עניין בלתי נדלה. כמעט כל הסיפורים מעלים את המגושמות החברתית שלה. אבל עובר גם פן נוסף, עמום יותר, הקשור ביכולתה לזהות את זרמי העומק הממשיים של האנשים שמולה, כמו גם בה עצמה.

הסוגה עצמה, רומן בסיפורים, לא ממש מוכרת לי. אוליב אמנם דמות המפתח ברוב הסיפורים, אבל במקצתם היא מוזכרת במשפט (אם כי גם אז, המשפט אינו סתמי, וקשור באופן מעודן לתכני הליבה של הסיפור). רומן שכתוב באופן דומה הוא 'אליזבת קוסטלו' של קוטזי, אבל שם נשמר מבנה די קבוע של הפרקים, ואליזבת תמיד בקדמת הבמה. אצל סטראוט לעתים הדמויות שמלוויינות את אוליב נמצאות במוקד, אבל מקיימות קשר כלשהו איתה. מי שישאלו בסוף קריאת סיפור מדוע אוליב הוזכרה בו, יקבלו תשובה, לעתים יותר מאחת.

סטראוט כותבת זיקנה מוקדמת, שלב בחיים בו יש פנאי (לפעמים יותר מדי פנאי), להיזכר או לחשוב את הממשק הטעון בין ההווה לעבר. לאוליב ולבעלה הנרי לא היו רומנים של ממש, שניהם לא הטיפוסים. אבל היו הבלחות של קשרים כמו-ארוטיים, בהם תשוקה ידעה להתחפש למשהו אחר. החסך השקט שמסוגל להתגנב לקשר אוהב, מקבל ביטוי וצץ אל פני השטח אצל הגמלאים הללו. אצל אוליב, די במספר משפטים כדי להסגיר חסר בסוג מסויים של מגע, שהנרי כנראה לא העניק. להנרי מוקדש סיפור שלם (הראשון) שמעביר באופן מופתי העתקה גברית של תשוקה אל דאגה כמו-אבהית.

         שני הסיפורים המוקדשים לקשר בין אוליב לבנה היחיד קריסטופר—“A Little Burst” ו- “Security” –הם יצירות מופת. במרכז כל אחד מהם נצבת אשתו של קריסטופר (יש שתיים). בשני הסיפורים סטראוט לא סתם חוקרת עוינות בין אם לכלתה, אלא מעמידה זאת אל מול 'בגידת' הבן בחיים שייעדו לו הוריו. אוליב והנרי הם זוג מפוכח. שניהם ערים לגבולות הגזרה של הורות. שניהם מעוניינים להיטיב ולסייע. גם שתי הכלות רוצות להתחבב על אוליב (נניח). אבל הזמזום המתמיד של טינה הרוחשת מתחת למרצפות הפרוזה, מייצר את המוסיקה של הסיפורים הללו. בשניהם אוליב מתפרקת, בדרכים שונות. זה נוגע ללב. זה אמיתי. זה גם מצחיק—השילוב של התוכי הדידקטי ב Security“" חילץ ממני שאגות צחוק (לבושתי, באוטובוס).

בא לי לכתוב כאן גם על ,”A Different Road” סיפור על פוסט-טראומה עם טוויסט קומי (כשמבינים מהי, בעצם, הטראומה). אבל אעוות את הספר אם אצור את הרושם שכדאי להגיע אליו עבור ההומור. המון כאב אצור בסיפורים הללו. בשלושה מהם ("The Piano Player,” “Tulips,” “Criminal”), מציאות מצמררת של ממש נרמזת. אבל בדרך כלל מדובר על סבל הקשור בויתור עולם: התאבדות, אובדנות, הסתגרות, אדישות למה שעלול לבוא. הנס הוא שהקדרוּת שתכנים מן הסוג הזה אמורים היו ליילד בך, אינה מגיעה. אולי בגלל שהם ארוזים בדיאלוגים כמו, למשל, זה:

 

She [Olive] squinted. A body was slumped on the path not far from the first mile’s stone bench. Olive stopped walking. It was an old man—she could see that much, as she walked tentatively closer—a balding head, a big belly. God in heaven. She walked with faster steps. Jack Kennison lay on his side, his knees bent, almost like he’d decided to take a nap. She leaned down and saw his eyes were open. His eyes were very blue.

‘Are you dead?’ she asked loudly.

His eyes moved, looked into hers. ‘Apparently not,” he said.

 

אה, כן: אם איכות של ספר נמדדת במספר הרגעים בהם העקתי על בני שיח כדי לספר על רגעים בו, אוליב קיטרידג' הוא לבטח מצטיין השנה. לבני הבכור, אדם שלא מסוגל לסרב בנימוס, כמעט הקראתי קטע. אני לא ממש מבין כיצד פרוזה מופנמת כל כך מצאה את דרכה לטלויזיה, ויהיה מסקרן לחזור לצפות בסדרה.

 

דצמבר, 24

 

Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Random House, New York, 2008.