הגעתי לספר זה כי Booktuber שאני מתייחס להמלצותיו ברצינות חשב שהספר אולי יזכה בפוליצר השנה.

זהו רומן בעל מבנה זמן כפול: אם, בת 57, מספרת לשלושת בנותיה (בשנות העשרים), על ארועים שהתרחשו בחייה כשהייתה בת 24, בערך בגילן. פאצ'ט מנצלת את הקסם שטמון בנקודת זמן זו - היכולת לשוחח עם ילדיך כאנשים בוגרים על בחירות משמעותיות שעשית בגילם בדיעבד. ממגוון הרומנים שקראתי בשנים האחרונות אודות אמהות ובנות, Tom Lake מתייחד בהצבת הקשר אמהות-בנות פחות מנקודת מבט של נפיצוּת, מרידה, או הגדרה עצמית של הבת באופן לעומתי. במקום זאת, האם פשוט חולקת חוויה עברית מורכבת כשביצעה בחירה לא שגרתית. הבנות, מצידן, באמת מאזינות לה. פחות משנה מה הן ייטלו מהשיחה הזו (שנמשכת מספר ימים). אין כאן דידקטיות. סתם שיחה משמעותית בין נשים בוגרות. 

הסיפור הוא של האמא (לארה). אליה הקריאה שלנו מכוונת. לארה התגלגלה בצעירותה לגמרי במקרה לקריירה של שחקנית. היא הייתה מעולה בתפקיד מסויים, ובמקרה התגלתה על ידי סוכן ידוע שליהק אותה לסרט. משם, ושוב במקרה, היא התגלגלה להפקה מקצועית ושם פגשה את פיטר דיוק – שחקן מתחיל שלימים הפך להיות כוכב קולנוע. מתפתח קשר רומנטי בין השניים—על ההיבט העסיסי הזה, רומן בין אמן לבין כוכב ענק, בנותיה של לארה תמיד ידעו. כשלארה נפצעת, ונאלצת לפרוש מההפקה, הקשר בינה לבין דיוק מסתיים.

בנותיה מעניינות פחות. את הרומן תקראו בגלל לארה ובגלל שתי איכויות יוצאות דופן שמציינות אותה. ראשית, למרות שהיא יכולה הייתה להישאר בעולם המשחק ולפתח קריירה סבירה (גם אם לא מצוינת), היא בוחרת בחיים אחרים. השינמוּך העצמי הזה לא נחווה על ידה כבחירה של אישה מוחלשת. להפך, היא משכנעת אותנו בממשיות של הבחירה הזו. במקום שהחיים יבחרו עבור לארה, היא בחרה את החיים שהיא רצתה. במקום נרטיב של כישלון או הצלחה, הרומן מוסר לנו סיפור מורכב יותר, לא של השלמה עם כישלון, אלא אימוץ של מה שלכאורה מוערך פחות, אבל מספק הרבה יותר.

האיכות השנייה שמציינת את לארה, הוא יכולתה לראות באופן כן את מגבלות כישרונה. זה נדיר. אנשים בעלי מודעות עצמית –נניח את היתר בצד—מסוגלים להגיד משהו על החוזקות ועל החולשות שלהם. מה שנפוץ פחות היא היכולת לזהות לא רק את נקודת הכוח שלך, אלא גם את גבולות הגזרה שלה. לארה מבינה שכשחקנית, יש דמות מסויימת שהיא מסוגלת לגלם באופן כובש, אלא שבמקביל, כל תזוזה ימינה או שמאלה מובילה לתוצאות בינוניות. בדרך כלל אנשים יחשבו במונחים גסים יותר: "יש/אין לי כישרון לשחק“. התשובה המסויגת יותר--ה"כן אבל“—נדירה. אולי בגלל שחשוב לנו להיאחז ב'כישרון' כמסד זהותי, ולכן כל הצצה במגבלותיו מאיימת...

אז לארה בוחרת בחיים בהם כישרון אינו משמעותי. מה שחשוב הרבה יותר הן חריצות, נתינה, שכנות טובה, אחריות, אופטימיות, יציבות, סבלנות, ראיית הטוב...

אבל נוסיף שלכל זה היא אולי לא הייתה מגיעה ללא המפגש עם דיוק ודמותו המורכבת. כי ההכרעות הבלתי שגורות שלארה מבצעת, קשורות גם לאתוס שמגלם דיוק הרבה לפני שהתפרסם. האיכויות האפלות שנדרשות כדי להתפרסם—כי אולי כך לארה מבינה את מה שהיא חווה אצל דיוק—מייצרות (אולי) את הרתיעה שלה מהדרך בה הוא בוחר. דיוק הוא לא סתם שחקן טוטאלי—נשאר בדמות בהפסקה למשל, כותב ביוגרפיות מפורטות יתר על המידה של הדמויות שהוא משחק, למשל—אלא מוביל את המחויבות הזו לאבסורד (שחקן טוטאלי לא אמור להיות שיכור אם הדמות שיכורה, או להשתמש בקראק אם כך עושה הדמות). דרידה כתב על ארטו ששאף לשבור את ההבחנה בין ייצוג לייצוג מציאות בתאטרון שלו. לשם ואף מעבר מזה מכוון דיוק. לארה מבינה שעבור דיוק, החיים הממשיים מוכפפים לגמרי למשחק, כולל הקשר הזוגי בינם. ברגע מסוים גם הזוגיות הזו נדמית כמו בחירה מצד דיוק שקשורה לדמות שהוא מגלם. 

אז כן, יש כאן גם הגדרה עצמית על דרך השלילה מצידה של לארה. אולי קשר עם שחקן אחר היה מוביל אותה לכיוון אחר. אבל הרומן אינו מספר החמצה, או השלמה, אלא גילוי של מרחב הנוחות בו אדם באמת רוצה להתקיים.

 

יולי, 24

 

Ann Patchett, Tom Lake, Harper, New York, 2023