הגעתי לספריו של ברנהרד משום שסטודנטית מבקשת לכתוב עבודת מחקר עליו. יצא לי במשך השנים להגיע לספרים דרך עבודות של סטודנטים. התגלית המשמעותית ביותר הייתה טרולופ, הסופר הויקטוריאני האהוב עלי. לא תמיד אפשר להקדיש זמן כדי להכיר רומנים שמישהו החליט לכתוב עליהם. אבל אני משתדל לעשות זאת, ובדרך כלל רואה בכך אמצעי לגלות ספרות בעלת ערך.

אודה שבאשר לברנהרד, קשה לי לגייס חיוביות. 'לחטוב עצים' הוא מונולוג רציף מריר ומלא בוז לעולם התרבות הוינאי שהדובר מתאר במהלך ארוחת ערב. אוסף הדמויות שהדובר מציג מזוייפות באופן כזה או אחר. כולן בעצם מקיימות דיאלוג מורכב עם אומנות (כתיבה, מוסיקה, מחול, משחק) ועם הפּשרוֹת שהתמקצעות באומנות גוררת. חלקן שאפו להיות יוצרות ויוצרים בעבר, והפכו לדבר מה אחר. חלקן מלוויינות את עולם התרבות בידענות עסקנית. יש שהגיעו להתמקצעות באומנות (השחקן לו ממתינים כדי להתחיל את הארוחה, אולי גם הדובר עצמו), אבל חשים סוג כזה או אחר של תרמית הקשורה לאומנותן. הדובר מרפרף על פני דמויות, ואחר כך חוזר אליהן ואז מסתבר שהיה לו קשר הרבה יותר משמעותי איתן מכפי שחשבנו מלכתחילה.

עם זאת, לא נראה שתוכן הספר חשוב כאן. העיקר הוא סגנון הכתיבה הייחודי של ברנהרד: טקסט רציף, ללא חלוקה לפסקאות או לפרקים. הכתיבה אינה זרם תודעה במובנה הג'וייסיאני הקשוח: אסוציאציות, אובדן הקשר, הבלחות של הלא מודע. אצל ברנהרד קיים חוט רעיוני פתלתל, המדלג בין הווה לעבר, ומלא בחזרות. החזרתיות היא, למעשה, האיכות המיוחדת לפרוזה הזו. לא קראתי איש שכותב כך.

מן הצד השני, אולי טוב שכך. קראתי לאחרונה את Gilead של מרילין רובינסון. גם שם יש שיח רציף של דובר – אצל רובינסון מדובר באב שעומד למות שכותב מכתב לבנו הקטן. גם אצלה מתקיים מונולוג לא ממושטר שמשייט בין זכרונות להווה, בין תצפיות להרהורים. אבל, אולי בגלל שהדובר של רובינסון אינו נרקיסיסט נזעם, משהו אצלה עובר באופן כובש: מפגש עם איכות שאתה (אני) רוצה עוד ממנה. אצל ברנהרד, לעומת זאת, הזעם הטהרני של הדובר עובר יותר כמו שיפוטיות של מתבגר...

אז החלטתי להשהות שיפוט, ולקרוא יצירה נוספת של ברנהרד שרכשתי באותה הזדמנות (מ'סיפור פשוט'): 'מייסטרים דגולים'. הייתה לי תחושה שלא יהיה לי קושי מיוחד לכתוב על שני ספרים של ברנהרד, משום שכל אחד מהם נראה כמו המשך של השני: הסגנון אותו סגנון, הזעם אותו זעם, החזרתיות, האסוציאטיביות, והביקורתיות הגורפת ... כל אלה מופיעים בשני הספרים. אומר זאת כך, לו מישהו היה מחליף בינם בהחבא במהלך הקריאה שלי אותם, כנראה שהיה לוקח לי זמן כדי להבין שכך ארע...

'מייסטרים דגולים' אמור להיות קומדיה: רגר, מבקר מוסיקה מגיע מדי יום סרוגי ויושב מול אותו ציור של טינטורטו (“האיש עם הזקן הלבן“). נצַפֵּה שהתבוננות ממושכת כל כך, תחלץ מרגר שלל תובנות על הציור הזה. אז לא. במונולוג הזועף הבלתי פוסק שלו, רגר פוסל אומנות גבוהה באשר היא, מציין את הפגמים הבלתי נמנעים שיש אפילו ביצירות מופת, בז למורים לאומנות, בז לאומנים עצמם.

 בז.

ובז..

ובז...

הרומן אמור להיות קומדיה (זוהי תת הכותרת). אם יש כאן קומדיה, ואם יש כאן ערך, הוא מקופל באופן בו הספר מציג בחירה בעיוורון - שיפוטיות אומנותית כסרוב להגיב ליופי, כנסיגה מנדיבות, כהחלטה להתבצר... בידיו של קפקא, היינו מקבלים כאן את חידת אדם היושב במשך עשרות שנים מול יצירה, מבלי שהוא מפתח שיח משמעותי איתה. אבל ברנהרד אינו קפקא, והפסקנות שלו יוצרת (לפחות עבורי) דמות מפוטפטת, שלא מותירה אותנו עם הרבה.

 

מאי, 24

 

לחטוב עצים:  סערת רוח, מגרמנית: רחל בר-חיים, בבל 2017 (1984)

מייסטרים דגולים: קומדיה, מגרמנית: רחל בר-חיים, בבל 2010 (1985)