מה שמטריד ב־נקסוס של יובל נח הררי אינו הרעיונות הגדולים שבו, אלא האופן השקט שבו הם מתיישבים. הספר אינו מציע תזה מרעישה אלא רצף של תזכורות לא נעימות: אינטליגנציה, כך מתברר שוב, אינה מוליכה בהכרח לשיקול דעת, ולרוב היא אף פוטרת אותנו ממנו. אנחנו מצטיינים ביצירת פתרונות, ובעיקר ביצירת פתרונות שמאפשרים לנו לא לשאול שאלות נוספות. הררי אינו מתאר עתיד שבו מכונות שולטות בבני אדם; הוא מתאר הווה שבו בני אדם שמחים להעביר אחריות, כל עוד זה נעשה בנימוס, ביעילות, ועם ממשק נעים לעין.

הספר מיטיב להראות כיצד בינה מלאכותית אינה "טועה", אלא פועלת בדיוק כפי שביקשנו ממנה לפעול. מערכות שמכוונות להשגת מטרה נעשות אדישות למה שנשאר מחוץ למסגרת המטרה. שיטור חכם אינו אלים יותר או אכזרי יותר, אלא רגוע יותר, בטוח יותר בצדקתו, ובעיקר פחות מוטרד משאלות של הקשר, חריגות, או חרטה. גם ברמה האישית אין כאן כפייה: האלגוריתם אינו מכריח, אלא מארגן. הוא מסדר עבורנו את סדר היום, את סדר החשיבות, ואת סדר הדאגות, כך שנוכל להמשיך להתנהל בלי להרגיש שמשהו מהותי נגרע מאיתנו. ואם נגרע, קשה לשים על זה אצבע.

גם הפוליטיקה, אצל הררי, אינה קורבן תמים של הטכנולוגיה אלא שותפה פעילה. קיטוב אינו תקלה אלא תוצאה צפויה של מערכת שיודעת לזהות בדיוק מה מניע אנשים, ואינה רואה סיבה לרסן את עצמה. בינה מלאכותית לומדת לרמות לא משום שהיא "רעה", אלא משום שהרמאות משתלמת. וכאן ראוי להודות: שלוש הפסקאות הללו נכתבו על ידי בינה מלאכותית. לא כהתרעה דרמטית ולא כתרגיל ספרותי מתוחכם, אלא כחלק מהמצב הרגיל של הדברים. אם קראת, הנהנת, ואולי אפילו חשבת שאתה מזהה כאן קול מוכר, הרי שזו אינה טעות מערכת. זו הצלחה.

ועכשיו זה באמת אני. צחי. (אבל פתאום קצת לא ברור לך מה קורה, נכון? Fool me once, shame on you וגו'). בקרוב נגיע לרגע בו טריקים מסוג זה יהפכו לקלישאה. אנו חיים מעיין משבר אמון קוסמי אל מול מלים. טקסטים, שבעבר נכתבו מדם לבו של אדם, ששויפו ודויקו משך שעות וימים, מג'ונרטים בשניות. משפטים שכתב אדם מסרו סיפור אודות עולמו, אודות המשפטים שהוא עצמו קרא, אודות עולמות התוכן בהם שקע. ניסוח דל הסגיר חוויית חיים שטוחה ומשטיחה. ניבים, דימויים, גמישות לשונית—המורכב שארוג לתוך הפשוט, המחויך לתוך חמור הסבר, הנוקב לתוך העדין—כוננו אינטימיות: כשקראת מישהי, פגשת את המיטב והמזוקק שבה. בערך מסוף 2025, כל זה פאסה. טקסטים הם מסכות, ולא במובן בו המלים תמיד היו מסכה, אלא במובן המסתתר. את קוראת מישהו ולא יודעת עליו מאומה.

 

הבוקר, האוניברסיטה שלי מבשרת לי ש"אנו שמחים לעדכן שהחל מהשבוע יוטמעו Gemini for Education ו NotebookLM למחקר וחשיבה בחשבונות HUJImail לסגל ללא תשלום נוסף." לא שאלו או התייעצו איתי. הטמעה זה טוב, לא? בטח אם אין תשלום נוסף... זהו, שלא, ואני כותב זאת לא בתור טכנופוב שסולד מ AI, אלא כמי שהשתתף בצוות לשימוש מושכל ב AI בפקולטה למדעי הרוח, ובתור מרצה שמשתמש על בסיס קבוע ב AI בקורסים שלי.

בקליפת אגוז, זוהי בדיוק טענתו של יובל נח הררי: החיפזון הזה ליישם, להטמיע, להשתמש, לגלות אוריינות, לייעל, מבלי לעצור ולדון בהשתמעויות ובסכנות. ואם זה מתרחש באוניברסיטה העברית, מה יגידו אזובי הקיר? במוסד שלי, למשל, לא נוסחו כללי אצבע מחייבים לשימוש ב AI מצד הקהילה הלומדת. חמור לא פחות, לא נוסחו כללים כאלה עבור הקהילה המלמדת. מתאים לך שאת תזת המ.א. שכתבת במשך שנה וחצי לא אקרא מכריכה לכריכה, אלא אעביר ל AI שיתמצת ויכתוב הערכה ברוח הערכות דומות שנתתי בעבר והיזנתי לקרביו? אין ספק שהבדיקה תהיה מהירה יותר. מה לגבי מכתב המלצה? כתבתי כמעט מאה בחיי, וזה מעיק ודורש זמן. מה דעתך על האפשרות שאעביר זאת ל AI, תוך הדגמות מעבודותיך של איכויות שהרשימו אותי במיוחד? שיבדוק את עבודות הסמינר שלך? שיכתוב חוות דעת לקידום שלך? סקירה על ספרך האחרון? פרופסור סיפר לי לאחרונה בחדווה רבה וברק בעיניים שהוא גילה שהוא יכול לכתוב ספר תוך שבועיים. האיש יקר לי, אז הפצרתי בו שידבר יותר בשקט וישמור את המידע הזה לעצמו.

 

הררי בהחלט מציג את שאלת אמינות המידע, והאופן בו נתן לתמרן אותו ואיתו. למשל, תאוריות קונספירציה, בוטים פוליטיים, קיטוב ברשתות החברתיות דרך הפצת תוכן מקומם ועוד. הוא גם עוסק ביחס המורכב בין אמת לבין מידע (מידע קשור קצת לאמת, אבל, עבורו, מידע הוא מעיקרו קשר). כשהקשר הופך חלול, הסכנות של הבינה המלאכותית אינן נעוצות רק במינוף פוליטי הרסני שלה—הררי כותב על הפוטנציאל הטוטליטרי של יכולת העיבוד של מידע עצום כל כך אל מול כלל האוכלוסייה, על הסכנה בהישענות הולכת וגוברת על בינה מלאכותית כדי לנהל בטחון, וודאי במדינות בעלות נשק גרעיני, על הסכנה שהבינה המלאכותית מציבה לדיקטטורים עצמם, על האופן בו היא מחלחלת למערכת המשפט והענישה, ועוד—אלא בדבק שמחבר אנשים. חינוך, ואת זה הקורונה לימדה אותנו דרך ימי ה Zoom הארורים, הוא לא רק הידע והמיומנויות הנלמדות. חינוך הוא מרחב-זמן משותף בין אנשים באותו שלב, בדרך כלל באותו גיל, בו משהו מתרחש במסדרון, במבט בין מורה לסטודנט, בסטייה מהחומר הנלמד, בבלתי צפוי – בקיצור, בהקשר האנושי שבתוכו מתקיימת הלמידה. מה מעולל ה AI למרקם הזה?

אחת המעלות (הרבות) של נקסוס—הררי הוא בעיני כותב מבריק—היא ההצבעה החוזרת על חוסר ההקבלה בין פריצות דרך טכנולוגיות קודמות לבין הבינה המלאכותית. כשאגף המחשוב באוניברסיטה שלי כותב ש "אנו שמחים לעדכן ... ללא תשלום נוסף", ההודעה המשמחת מתחפשת לבשורות רגילות אודות הנגשה של חידוש טכנולוגי—אימייל אישי נוח יותר, תוכנת עיבוד תמלילים יעילה יותר, מאגר מידע עשיר יותר. אבל הררי מניח אצבע על ההבדל: בינה מלאכותית אינה עוד טכנולוגיה. היא agent, סוכן, דבר מה נטול מודעות, אבל בעל יכולת החלטה. ה"אנו שמחים וגו'..." מבשר, בעצם, על החדרה של סוכן בין הלומד למלמד, בין הלומדים לבין עצמם, בין המלמדים לבין עצמם. האם הסוכן הזה יטייב את הקשר, ידייק ויעמיק אותו, או, לחלופין, ירוקן אותו מרוב תוכנו?

נחשו.

 

ינואר, 2026

יובל נח הררי, נקסוס, כנרת זמורה ביתן, 2024