ידידת נפש נתנה לי עותק של הספר הזה בעיניים בורקות מהתרגשות, והקדשה מקסימה. היא קלעה (אז תודה, לינדה!), ואני לא קל: לא מעֶבר לי לנטור טינה למישהו שנים עקב המלצה גרועה. אני זוכר, זוכר ולא שוכח, זוכר ולא סולח, וכשזה מגיע להמלצות דפוקות, אני זוכר את כולן. ספרה של זווין עוסק בידידות, באהבה, במשחקיות, בתקשורת, במחוות גדולות, בקבלה ממשית של כשרונו של אדם קרוב, בדרכים לא שגרתיות לקבוע מה וירטואלי ומה ממשי, ובנתיבים מוכרים פחות לחתירה למגע.

הפרוזה כאן מטעה. הקריאה מרגישה קצת כתיבה לנוער:  קצבית, סימון מצב רגשי יותר מפיענוח שלו, תיאורי דמות וחלל תכליתיים, רגשות קצה מובהקים, קונפליקט דרך משולש רומנטי, פסיכולוגיה פשוטה (היתום שמחפש אם, הנערה/אישה שמחפשת להושיע, הגרוּמֶר-מולֶסטֶר-מוכשר,  שהוא במקרה גם ישראלי), ודמויות צד פלקטיות.

אבל ברגע שמזהים שמבנה העומק של הרומן הוא מִשחקיות, הפרוזה נחווית לא כמגבלה אלא כמתואמת להפליא עם יעדיו של הרומן. כי זהו ספר על גיימרים, אנשים שעבורם המציאות המשחקית חשובה לפעמים יותר מזו הלא משחקית, אליה היא פולשת, ואותה היא מעצבת. הדמויות הראשיות כאן – סאם וסיידי—מארגנות חיים על פי דפוסים מתואמי-משחק. שניהם גם יוצרי משחקים. זה אומר שמשחקים, בין אם בונים אותם או בין אם משחקים אותם, הופכים להיות (בשלבים שונים של הרומן) שיקוף, פיצוי, נחמה, עיבוד עקיף של אבלות, אנונימיות שהיא גם חשיפה, והאפשרות הקסומה של כל משחק: למות ופשוט להתחיל לשחק מחדש. מנקודת מבט זו, הפרוזה הכמעט מתבגרת של זווין, מתוזמרת עם עולמות רגשיים שמושתתים על משחק והשטחת העולם שמשחק מחייב.

     הספר החזיר אותי לנעוריי המוקדמים (אי שם במאה השמונה עשרה), ומאות שעות שהקדשתי למשחק תפקידים מסוים (קרוב משפחה של 'מבוכים ודרקונים'). שנים אחר כך עוד היו לי מחברות מפורטות ומאויירות של מבוך תלת-שלבי שיצרתי, עם המון אתגרים בכל מפלס. אני זוכר שהקומה הראשונה הייתה מבוך רגיל, השנייה, יער תת קרקעי, והשלישית אגם מכושף. העדפתי להיות השחקן, לא מנהל המבוך, אבל אהבתי מאוד גם את הבנייה - הצורך לא לשעמם את מי שישחקו, האילוץ ליצור הרפתקאות לא צפויות. בראייה לאחור, השנים הללו לא בלתי קשורות לעובדה שלמדתי משחק דרמטי, פשוט בגלל החדווה של שקיעה אל עולם מדומיין. באופן אחר, השנים הללו לא בלתי קשורות לאהבתי העזה לברידג', כאן לא בגלל דמיון, ויותר בגלל האופן בו ברידג' מסוגל להיות חיבור.

      נסחפתי? אולי, אבל אני לא זוכר שכפיתי על מישהו לקרוא את כל זה. מה שרציתי לחלוק הוא החיבור הבטני שחשתי לסאם ולסיידי, למה שהם מוצאים במשחקים, ולאופן בו משחקים מוצאים אותם. קשר החיים שהשניים יוצרים—אהבה, חברות, זוגיות שאינה מינית אבל מחוברת ליצירה משותפת—מרתק. האתגר שניצב בפני שניהם (בעיקר מול סיידי), הוא כיצד לא לתעב את כשרונו של בן הזוג שמשלים אותך. השלם גדול מסכום חלקיו, ולא, זה לא אומר שהחלקים סבבה עם זה. בסופו של דבר, בלשונה של דמות משחקית: “The most important thing is finding someone you wish to play with”

     שימו לב לשמות הדמויות: סאם (שמשון), מֶייזֶר, (בונה מבוכים), כי זה משנה, כמו גם לזיקה בין המשחק שיוצרים לבין יוצריו. אפילו הטיפוגרפיה של הספר לעתים משמעותית (שימו לב לשלוש נקודות בצורת סגול גדול...). ואחרי כל זה, כשתגיעו לפרק Pioneers, אם אתם כמוני, תקראו מחוות  אהבה שכמותה טרם פגשתם.

 

נובמבר, 2025

 

Gabrielle Zevin, Tomorrow, and Tomorrow, and Tomorrow, Penguin, New York, 2024 [2022]

קיים גם תרגום עברי, בהוצאת תכלת, בתרגום טל ארצי, (2023).