מאגי מורן היא אישה בעלת יותר מדי רצון טוב. כשהיא מזהה מצוקה, היא נגררת לפעולות הצלה. אם היא צריכה לייפות את המציאות, לייצר שקרים לבנים, להעלים מידע חיוני, היא לא תהסס. היא רואה את הטוב כמעט בכל מי שסביבה גם אם המבט המחמיא הזה כבר לא בדיוק קשור לאדם עצמו ('כמעט' כי בעלה, עירא -Ira- אינו חלק מהמסיבה). היא גם חרוצה ועמלנית, ומוכנה לעשות מעל ומעבר כדי לעזור.
וכאן נעוצה הבעיה. רצונה הטוב לא חדל לסבך אותה (ובדרך כלל את בעלה) במצבים מביכים עד מבישים. אתם תצחקו כהוגן. מי שסופגים את כל הטוב הזה צוחקים פחות. נכון שהיא באה מאהבה. אבל גם האינקוויזיציה הספרדית באה מאהבה. בקיצור: Breathing Lessons הוא הרומן למי שירצו להשתכנע שאהבה היא תנאי הכרחי (וגם זה לא בטוח) אבל לבטח לא מספיק ליחסים אנושיים קרובים ומיטיבים. אהבתה של מאגי מעוותת את בוחן המציאות שלה, ומהווה מתכון לצרות. היא אינה נתמכת ביכולת לבקר את החלטותיה הספונטניות, ולוודא אם ומה עלול להשתבש.
פעמיים היא משדכת את בנה לחברתו פיונה (אשתו לעתיד וגרושתו לעתיד העוד יותר רחוק) תוך שהיא מספרת לפיונה שבנה מאוהב בה באופן עמוק יותר מכפי שהוא חש. מאגי בעצם מייצרת נישואי-בוסר, שנכשלים, מן הסתם, בגלל שתילת תחושה כוזבת שהשניים נועדו זה לזו, ולעזאזל העובדות. הרגעים בהם תכסיסיה נחשפים—תחשבו יאגו, רק שהאלתור הלא-אפוי מכוון לא להרוס אלא להיטיב—שווים זהב.
ובעלה, עירא, חי עם כל זה. שלוותו תורמת להומור. הוא מגיב לאשתו כמו לכוח טבע: משהו שמתרחש ללא שליטה, וצריך למזער את נזקיו. מהעמודים הראשונים בהם היא אוספת אותו ברכבם המשותף שיצא מתיקון פחחות אבל בדרכה אליו כבר נדפק שוב, דרך מה שהיא מעוללת לו בנסיעתם המשותפת, עירא הוא מופת סטואי. אומר זאת כך: לו בודהה היה חי היום, הייתי מצפה למצוא על אחד מהמגנטים על המקרר שלו את המשפט: What would Ira do?.
אבל חוץ משלווה, יש לעירא גם אהבה רבה למאגי, וגם ממד זה עובר אלינו, החל ממריבתם הראשונה. עירא גם יודע עוד משהו (שהוא לא מספר לנו): לפעמים, הטרלול של מאגי פשוט עובד. נישואיו אליה, למשל, התחילו בדיוק דרך אחת מההסתבכויות של מאגי (לא אספר כדי לא לקלקל– אבל מי שיקראו, יצחקו בקול). כלומר, העולם לאו דווקא מסרב לשתף פעולה עם הדון קישוטיות של אשתו. מוחלים לה, או שזה פשוט מצליח...
אז מתחת להומור מתקיימת האיכות החמה ומאשרת-החיים של הרומן הזה. אנשים מזיקים זה לזה, אבל אין זדון. לא תרצו שמאגי תחפוץ בטובתכם. אבל אם היא קרובה אליכם, לא תסבלו - יש בה מה לחבב.
ומתחת לשתי השכבות הללו, מבצבץ גם אֶבֶל: אצל עירא, יש אבל על חיים שלא בחר (משפחתו רכבה עליו כדי שיוותר על שאיפותיו). אצל מאגי זהו האבל על הקן המתרוקן ואבל ספציפי יותר של סבתא שנכדתה נעלמה מחייה אחרי גירושין. כידוע, זכויות ביקור אינן חלות על סבים וסבות. מי סופר אותם? אבל העלמות הנכדה אצל סבתא כה מעורבת—נכדתה גדלה בביתה בשנה הראשונה—יוצרת חלל לכל דבר, שלא ברור כיצד ממלאים או ממשיגים אותו.
הרומן זכה בפרס הפוליצר ב 1989, עוּבּד לסרט ב 1994, ותורגם לעברית (“שיעורי נשימה“) על ידי שלומית קדם. ההצלחה אינה מפתיעה. הוא חם, מצחיק, אמיתי, ומאוכלס בדמויות כה חיות עד שנדמה שניתן לגעת בהן. קראתי איפשהוא שכשטיילר כותבת רומן, הדמויות גרות בחדר העבודה שלה ומשוחחות איתה. זו לא נשמעת כמו גוזמה.
ספטמבר, 25
Anne Tyler, Breathing Lessons, Vintage Books, New York, 2017 [1988]