המון זמן שלא יצא לי לקרוא מדע בדיוני, סוגה עליה גדלתי (טוב, פנטזיה, בעצם, אבל לא נדקדק...)
הרומן הקרוב ביותר לזה של צייקובסקי היה Ministry for the Future שהוא פחות עתידני. כתיבה טובה, למרות שחוויית הקריאה היא ברובה שכלתנית: המון עיסוק בשאלה מה, בעצם, מתרחש (למרות שצריך לציין שספר זה הוא השלישי בטרילוגיה, ועל כן ייתכן שמי שיגיעו אליו על פי הסדר, יתאמצו פחות ממני). הרגעים העזים יותר בספר מגיעים במאה העמודים האחרונים, כאשר נחשף הרובד המטאבדיוני של הרומן, וכל כוכב הלכת אימיר מתגלה כמעיין מטפורה לתהליך הכתיבה, ולאופן בו המחבר מייצר יישים בדיונים ושואב אותם לתוך מהלך בו הדמויות לכודות. (כך, לפחות, בחרתי להגיב לאותו מנוע מייצר ההדמיות שקבור בעומק אדמת כוכב הלכת...).
בשני הספרים הקודמים בסדרה מתוארות חברות מתקדמות של עכבישי ענק ותמנונים...האזנתי לראיון מרשים שצייקובסקי קיים עם עזרא קליין בפודקסט שלו. הוא דיבר שם על אמפטיה: אם ניתן לחוש אמפטיה לעכביש, הוא אמר שם, ניתן לחוש אמפטיה להמון דברים אחרים... קליין טען שם שהעורבנים שמופיעים ב Children of Memory הם בעצם התיאור המדוייק ביותר שהוא קרא לאופן בו בינה מלאכותית (אולי) 'חושבת'. לא ממש תפסתי את הדברים כך במהלך הקריאה, אבל הרומן והדמויות השונות בו מאתגרות באופנים שונים את המושג של תודעה וגם של קיום. סופו של הרומן 'מרוויח', אפוא, ביושר רגע שיא, בו מנסים להציל יישות בדיונית...
[חזרתי לרשימה זו, כדי לספר שכשאחד מהבנים שלי פיתח אובססיה לדיונני ענק, רכשתי עבורו במתנה את Children of Ruin, הכרך בסדרה שעוסק בחברה שמבוססת על תמנונים תבוניים.]
אפריל 2023
Adrian Tchaikovsky, Children of Memory, Tor
