מסתבר שגם עבור מצבי חרדה קיצוניים יש ספרים שמתאים לקרוא. בתריסר הימים בהם חווינו שוב את הרולטה הרוסית שהיא חיינו כאן, והפעם בגרסה האיראנית-בליסטית שלה, נקודת האור עבורי הייתה ספרו של ראסו - מצחיק, שנון, חומל, חכם, מלא אור: כל מה שקשה למצוא במציאות שנשקפת מחוץ לממ"ד. ישראל של אמצע 25 היא גם קרבן וגם מתקרבנת, גם צודקת וגם צדקנית, גם מתוחכמת וגם מטומטמת, גם מרשימה וגם מבישה. כשאבק הקרב ישקע, נמצא את עצמנו שסועים מתמיד, חושדים באג'נדות נסתרות, שטופי שנאה שמלובה בחללי תהודה נבדלים, מוקפים בהמוני פטריוטים בפרוטה, והרבה מדי אנשים עם מעט מדי יכולת להכיל ספק עצמי או לחשוב נרטיבים סותרים.

כתבתי כאן בחדווה רבה על ראסו, גילוי של ממש עבורי בשנתיים האחרונות. Everybody’s Fool הוא הספר החמישי שלו שאני קורא, והשני בטרילוגיית צפון בת' שלו (הראשון הוא Nobody’s Fool והשלישי Somebody’s Fool). כשקראתי את הספר הזה, חשבתי על המונח Fool בכותרות הללו. המושג הזה: השוטה. כשאני מלמד את הסמינר שלי על קומדיה שייקספירית, אנחנו מדברים לא מעט על החיה הזו, 'השוטה'. אספר שנוהגים לחלק את השוטים השייקספירים פעמיים. חלוקה אחת מבחינה בין השוטים שהשפה שולטת בם לבין השוטים שנשלטים על ידי השפה. החלוקה השנייה משולשת. השוטים נחלקים לרברבנים, לאירוניים, ולמטומטמים ממש. אם תרצו, ראסו עוסק בסוג האחרון: אלה שאינם העיפרון החד בקלמר, הסתומים בלחץ, שלפעמים מבינים שהם כאלה. מה שנפלא אצל ראסו, הוא האופן בו הגיחוך נשמר, אבל מתווסף אליו קורטוב של חום והבנה, מעיין איכות פו הדובית של חוסר תחכום מכמיר לב. ראסו אפילו עולה במובן זה על מילנה, שלא ממש הניח לדב שלו להישאר טיפש, אלא העניק לו רוחניות בודהיסטית שמתחפשת לחוסר תחכום. אצל ראסו, הטמבל נשאר טמבל. לא רוחניות ולא בטיח. אבל עקב לצד אגודל, הוא יעביר אותנו לצידו.

דאגלס ריימר הוא השוטה הרשמי ב Everybody’s Fool. ריימר הוא השוטר הנלעג שבעברו ניסה שיצביעו עבורו עם כרטיס ביקור עליו כתוב ”We are not happy until you are not happy” . מסתבר שהוא החמיץ את ה not המיותר. הוא השוטה של כולם, everybody’s fool, כפי שהוא מצהיר על עצמו ומרוויח תווית זו ביושר (הפרק הפותח עד ההתעלפות שלו לתוך קבר פתוח, מופתי). אבל לצידו יש שוטר פיקח עוד פחות, מילר. את השניים הללו מלוויינים שלל לא יוצלחים, שיכורים, בטלנים, דמויות שוליים. איש מהם לא היה צולח בחינות כניסה למשהו שמחייב חשיבה מורכבת, איש מהם לא היית רוצה כשותף בחדר בריחה. מה שמפליא אצל ראסו היא היכולת לתאר את כולם (אפילו את הנבל ברומן) באופן שיפוטי אך גם אוהד. נאמר זאת כך, אם יש בחייך חמור גרם מרגיז ואטום, הקריאה בראסו תייצר אצלך מרחב נפשי מעט יותר מפויס כלפי אותו תכשיט.

 

כשאני כותב את הדברים כך, אני מרגיש שאני משנמך את הספר. Everybody’s Fool אינו סתם פורזאק ספרותי. הפרק Slinky, למשל, הוא מופת לכתיבה קומית – עשרה עמודים לפנתאון. אבל גם בניית היחסים הבינאישיים (סאלי-רות', סאלי-ראב, סאלי-קארל, ריימר-בקה, ריימר-צ'ריס, ריימר-ג'רום) מפרים מוסכמות וציפיות, מתארים גבריות באופן שאני אוהב, והופכים ספר ארוך לספר שלא תרצו שיסתיים.

 

יולי, 2025

 

(רשימות נוספות שלי על ספריו של ראסו, תמצאו כאן, כאן, כאן, וכאן)

 

Richard Russo, Everybody’s Fool, Knopf, New York, 2016.